ככלל, הדין והפסיקה בישראל מציבים חסמים משמעותיים בפני אכיפת תניות בוררות בחוזים אחידים. תניות אלו עשויות להיחשב מקפחות מכוח חזקות הקיפוח הקבועות בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982.[1] בנוסף לכך, גם כאשר התניה אינה נפסלת מכוח דיני החוזים האחידים, בתי המשפט נוטים לראות בעצם קיומה של תובענה ייצוגית "טעם מיוחד" שלא לעכב את בירור ההליך מחמת תניית בוררות, מתוך חשש כי אכיפתה תסכל בפועל את מימוש הזכות לגישה לערכאות ואת תכליותיו הציבוריות של מוסד התובענה הייצוגית.[2] בנייר עמדה זה אציע

בהליך הייצוגי, בקשת אישור התובענה הפכה זה מכבר להליך בפני עצמו, והלכה למעשה מביאה למצב בו התובענה הייצוגית מחולקת לשני הליכים.[1] מטרתו של שלב אישור הבקשה היא סינון תובענות לא ראויות, על מנת להקטין עלויות ואת הסיכונים הכרוכים בהליך מלא לצדדים ולמערכת, ולצמצם את ההשפעה המצננת של ההליך המשפטי על פעילויות שיש להן תועלת חברתית.[2] אולם, סינון בשלב זה טומן בחובו גם סכנות, מאחר והוא יכול לשמש משיבים (להלן: נתבעים) הן בכלים הגנתיים לגיטימיים והן כאסטרטגיה להכביד על ניהול ההליך.[3] כ

חובת ציון שווי התביעה בהגשת הבקשה לאישור נתפסת כנתון טכני. אמנם, מקורה של דרישה זו בתכלית פרוצדורלית מסורתית שעניינה בתביעה האזרחית הרגילה. אולם, בהליך הייצוגי היא מעוררת מתח מובנה, שכן בשונה מתביעה רגילה, השווי האמיתי מתברר רק בדיעבד. בימים אלו, תיקון 16 לחוק תובענות ייצוגיות המונח בפני הכנסת מציע לצמצם דרישה זו.[1] בנייר עמדה זה, אבחן את התיקון המוצע והשלכותיו,[2] את המנגנונים הקיימים בחוק תובענות ייצוגיות (להלן: החוק),[3] את השיטה הנוהגת בבתי המשפט ואציע חשיבה מחודשת. אטען

רועי שפירא עד כמה מנגנון התביעה הנגזרת מצליח להבטיח אכיפה אפקטיבית של דיני החברות? ואם המנגנון אינו מועיל דיו, באילו צעדים ניתן לנקוט כדי לשפרו? אלו השאלות שבהן מאמרי החדש (צפוי להתפרסם בכרך מיוחד של "משפט, חברה ותרבות" לרגל עשרים וחמש שנה לחוק החברות) עוסק. לפחות עד לאחרונה, התשובה לשאלה עד כמה אפקטיבי מנגנון התביעה הנגזרת בישראל הייתה ברורה: מעט מדי. בעשור החולף רוב התיקים הגדולים של תביעה נגזרת בארץ עקבו אחרי דפוס מובהק: בעל מניות מהציבור מגיש בקשה לגילוי מסמכים מקדים, ב

ההליך הייצוגי מתאפיין לא פעם במורכבות הנובעת מהשונות האפשרית בין חברי הקבוצה, בפן המהותי של גובה הנזק או בפן הדיוני של עצם זכאות חברי הקבוצה השונים לסעד.[1] בשלב אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט לבחון האם התובענה הייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת" להכרעה במחלוקת לפי סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.[2] במסגרת זו יש לבדוק, בין היתר, האם מתעורר קושי לנהל את בירור התיק בשל אותה שונות.[3] בעקבות פסק הדין בעניין ע"א 7622/22 קשתן נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (נבו 15.2.2026)

בעבודה זו אבחן את יחסי הגומלין בין התובענה הייצוגית לבין ההליך הפלילי המתנהל בגין אותה התנהגות, מנקודת מבט של תכליות ההליכים. כמו כן, אציע כיצד לדעתי על בית המשפט לכייל את הסנקציות בין ההליכים כך שסכומן הכולל ישקף הרתעה ראויה, תוך שמירה על איזון בין התכליות המהותיות והדיוניות. כמו כן, יובהר מראש כי הכיול המוצע בעבודה זו נוגע לרכיב ההרתעתי-עונשי של ההליכים בלבד, וכי לעיתוי ההכרעה בכל אחד מההליכים עשויה להיות משמעות מהותית לשאלת הכיול, כפי שיפורט להלן. ראשית, אציג את תכליות שני

במשפט הישראלי, ההסתייעות במגשר לסיום סכסוכים משפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט מהווה מגמה רווחת.[1] פרקטיקה זו רלוונטית במיוחד להליך הייצוגי, על מורכבותו ואורכו. נייר עמדה זה בוחן את המשמעויות הנורמטיביות של הסתמכות בתי המשפט על המלצת המגשר בגדר אישור פשרות בתובענות ייצוגיות. אטען שמגמה זו, שלמעשה מעבירה את פונקציית הפיקוח הציבורית לידי גורמים פרטיים, מייצרת התנגשות אפשרית עם תכליות ההליך: היעילות באה על חשבון הגנה על חברי הקבוצה הנעדרים, פיקוח על הסדרי פשרה, הרתעה ואכיפה ציבורית

חוק תובענות ייצוגיות[1] (להלן: "החוק") מאפשר הגשתן של תובענות ייצוגיות בידי ארגונים או עמותות, בתנאים מסוימים[2]. למרות החששות המצויים בשימושם של גופים אלו כתובעים מייצגים[3], ניכרת בפסיקה גישה הקוראת לא להקשות עליהם יתר על המידה בדרכם להגיש תובענות[4]. עם זאת, לאחרונה קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה, לפיה ככלל אין לאפשר ייצוג גופים מוסדיים[5] בתובענות ייצוגיות על ידי עמותות[6]. המשמעות האופרטיבית של הלכה זו, היא שאי-הגשת תביעה על ידי גופים מוסדיים, תמנע מהעניין להתברר במסגרת

תנאי בסיסי לאישור תובענה כייצוגית הינו קיומן של שאלות משותפות של עובדה ומשפט בין חברי הקבוצה.[1] דרישה זו מחייבת את המבקש להראות כי הפגיעה אינה "כשל נקודתי" אקראי, אלא תוצר של "מנגנון שיטתי".[2] בעידן שבו אלגוריתמים ומודלי בינה מלאכותית מנהלים את הממשק מול הלקוח,[3] הדרישה ל"שיטתיות" ניצבת בפני אתגר, שכן אלגוריתמים מבוססי למידת מכונה פועלים ברמת מורכבות גבוהה, היוצרת לעיתים עמימות בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות. נייר זה יטען כי הדין הקיים אינו מותאם למציאות הטכנולוגית והקושי הראיי

נייר זה בוחן את ייזום הראיות בתובענות ייצוגיות, על רקע הדרישה להנחת תשתית ראייתית להוכחת פרקטיקה שיטתית, בעקבות ההחלטה בעניין שוהם,[1] וטוען כי הדין הקיים אינו מספק מסגרת ברורה שמבהירה גבולות הלגיטימיות של ייזום זה, וכי עמימות זו פוגעת הן ביעילות ההליך והן בהוגנותו. ת"צ (מחוזי מרכז) 40961-07-23 שוהם אבן נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.10.2025)‏‏ ההחלטה עוסקת בבקשת המשיבה למחיקת סעיפים מבקשת האישור לתובענה ייצוגית, כאשר מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם ניתן להסתמך על תמלילי

כללי הסמכות המקומית נתפסים לעיתים כבעלי חשיבות משנית, אולם בפועל הם משפיעים על הגישה לערכאות[1] ועשויים לערב שיקולים אסטרטגיים ביחס למקום השיפוט.[2] בהליכים ייצוגיים משמעותם מתחדדת, שכן הסדר דיוני המשפיע על ניהול ההליך עשוי להשליך על בירורן של הפרות רוחביות שלא היו מתבררות בהליכים פרטניים, ובכך לפגוע בכוחו של ההליך הייצוגי ככלי לאכיפה אזרחית והרתעה.[3] נייר עמדה זה טוען כי הפחתת משקלה של הסמכות המקומית, לצד מבחן ההרתעה שיושם בפסיקה באשר לתניות מקום שיפוט בחוזים אחידים (להלן:

״כלל המתינות״ – ההלכה שלפיה בתי המשפט נוהגים בריסון בפסיקת הוצאות לחובת מבקש מייצג שבקשת האישור שהגיש נדחתה, ניצב כיום בפני בחינה מחודשת. כלל זה נועד למנוע אפקט מצנן כלפי תובעים לגיטימיים, אך ההתפתחויות בשוק התובענות הייצוגיות מעוררות ספק אם הוא עדיין מגשים את ייעודו, או שמא הוא יוצר עיוות תמריצים הפוגע באיזון שביסוד ההליך. פסק דינו של בית המשפט העליון בע״א 22239-04-25 Renault S.A.S נ׳ שלומי גנות[1] ממחיש מתח זה, ומציף מחלוקת עקרונית באשר לעתידו של הכלל. פסק הדין ניתן במסגרת

חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "החוק") מתיר הגשת תובענה ייצוגית רק לפי העילות המנויות בתוספת השנייה.[1] תובע אינו מוגבל להגשת תביעה לפי אחד מהפרטים בלבד, אלא יכול להגישה בגין מספר פרטים יחד .[2] אולם, פרט 11 לתוספת, שעניינו תביעת השבה כנגד רשות ציבורית, שונה במהותו מיתר הפרטים.[3] כפי שפורט בהרחבה בנייר העמדה של חברי יובל,[4] גוף הנתבע לפי פרט זה זוכה להגנות משמעותיות כגון הודעת חדילה,[5] הגבלת תקופת ההשבה,[6] וניהול ההליך בביהמ"ש לעניינים מנהליים.[7] לכן, קביעה כי

בקשות לאישור תובענה ייצוגית, העוסקות באותן שאלות משותפות או בשאלות דומות במהותן, מוגשות לעיתים על ידי קבוצות תובעים בעלות מאפיינים דומים ומכוונות כלפי אותם משיבים או כלפי משיבים המצויים במעמד דומה. מקרים שכאלו עלולים להכביד על יעילות ההליך הייצוגי וליצור חשש להכרעות סותרות. לפיכך, סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות מעגן מנגנון לניתוב בקשות כאמור לדיון והכרעה בפני מותב אחד. [1] נייר עמדה זה יבחן את הסיכון לניצול אסטרטגי של מנגנון הניתוב הקבוע בסעיף 7(א) לחוק בידי "שחקנים חוזרים"

חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "החוק" ) מחייב קיומה של עילת תביעה אישית עבור התובע הייצוגי כנגד הנתבע. [1] כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק, די בכך שהמבקש יצביע על פגיעה לכאורה שנגרמה לו, כבר בשלב הגשת בקשת האישור. [2] דרישה זו נועדה לשמש מנגנון סינון מוקדם, שמטרתו למנוע הגשת תביעות סרק, לצמצם את בעיית הנציג, ולהבטיח כי ההליך אינו מונע משיקולי רווח עצמי גרידא. [3] נייר עמדה זה בוחן את ההצדקה לדרישת העילה האישית בתובענות ייצוגיות שעניינן עוולות המוניות, ומציע עמדה

סוגיית סילוק על הסף בתובענות ייצוגיות מעוררת מתח מובנה בין השאיפה לצמצם תביעות סרק, לבין הצורך לשמור על זכות הגישה לערכאות [1] ועל יעילות המנגנון הייצוגי ככלי לאכיפה אזרחית והרתעה. [2] לאחרונה, דן בית המשפט העליון בסוגיית הסילוק על הסף בהליכים אזרחיים [3] ובמקביל, מונחת בפני הכנסת הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס׳ 16) (להלן: תיקון 16) המבקשת להרחיב את סמכות בית המשפט למחיקת בקשות על הסף. [4] המפגש בין פסיקה עדכנית בהליך האזרחי לבין הצעת החוק מעלה את השאלה: האם ההליך הי

מימון תובענות ייצוגיות בידי גופים למטרות רווח, היא סוגייה מורכבת, שאינה מוסדרת בחקיקה ראשית ואף כמעט ולא נידונה בפסיקה. לאחרונה, עלתה סוגייה זו לדיון בעניין פירט [1] , שם קבעה השופטת יסכה רוטנברג כי פרקטיקה זו פסולה [2] . ארבעה חודשים לאחר מכן, נידונה הסוגייה בשנית בעניין לוטונט [3] . שם, נקטה השופטת תמר בזק-רפפורט בגישה ההפוכה, וקבעה כי אין לקבוע איסור על מימון הליכים ייצוגיים בידי גופים פרטיים [4] . בנייר עמדה זה, אציג את הקונפליקט בין שתי החלטות אלו. אטען, כי מימון פרטי של

נייר עמדה זה בוחן את הקושי ביישומו של חריג ההטעיה שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות (להלן: החוק ) במסגרת הליך הייצוגי, על רקע פס"ד בעניין ע"א 2272-02-25 אריק יולדה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , [1] הנייר טוען כי דרישת קש"ס סובייקטיבי בסעיף 7 לחוק כמעט מסכלת את יישומו ולכן במקרים של הטעיה אחידה יש לאמץ מבחן אובייקטיבי מותאם להליך הייצוגי ששומר על הרציונל שבבסיס הסעיף. ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שאישר את ניהולה של תובענה ייצוגית נגד חברת מגדל בטענה לתשלום פיצוי חסר למבוטחי פוליסת "ביטוח