ככלל, הדין והפסיקה בישראל מציבים חסמים משמעותיים בפני אכיפת תניות בוררות בחוזים אחידים. תניות אלו עשויות להיחשב מקפחות מכוח חזקות הקיפוח הקבועות בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982.[1] בנוסף לכך, גם כאשר התניה אינה נפסלת מכוח דיני החוזים האחידים, בתי המשפט נוטים לראות בעצם קיומה של תובענה ייצוגית "טעם מיוחד" שלא לעכב את בירור ההליך מחמת תניית בוררות, מתוך חשש כי אכיפתה תסכל בפועל את מימוש הזכות לגישה לערכאות ואת תכליותיו הציבוריות של מוסד התובענה הייצוגית.[2] בנייר עמדה זה אציע מתווה חלופי...

על אף שחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו–2006 (להלן: ״ החוק "), הסדיר את תחולת מעשה בית דין על חברי הקבוצה בלבד, [1] וקבע מנגנוני 'אופט-אוט', [2] בתי המשפט קבעו כי חברי קבוצה שיצאו מהסדר פשרה לא יוכלו להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית באותן עניין, אלא אם יוכיחו טעמים ממשיים המצדיקים זאת. בנייר עמדה זה אציע גישת חשיבה שונה מזו שנקטו בתי המשפט, שלפיה יש לבחון את חסימתן של תביעות ייצוגיות באמצעות ההיגיון של כלל השתק העילה. ת"צ (תל אביב-יפו) 56923-10-20 יעקב בנימין השקעות ואחזקות בע"מ נ' יצוא...