במשפט הישראלי, ההסתייעות במגשר לסיום סכסוכים משפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט מהווה מגמה רווחת.[1] פרקטיקה זו רלוונטית במיוחד להליך הייצוגי, על מורכבותו ואורכו. נייר עמדה זה בוחן את המשמעויות הנורמטיביות של הסתמכות בתי המשפט על המלצת המגשר בגדר אישור פשרות בתובענות ייצוגיות. אטען שמגמה זו, שלמעשה מעבירה את פונקציית הפיקוח הציבורית לידי גורמים פרטיים, מייצרת התנגשות אפשרית עם תכליות ההליך: היעילות באה על חשבון הגנה על חברי הקבוצה הנעדרים, פיקוח על הסדרי פשרה, הרתעה ואכיפה ציבורית. לצד ההכרה...

בקשות לאישור תובענה ייצוגית, העוסקות באותן שאלות משותפות או בשאלות דומות במהותן, מוגשות לעיתים על ידי קבוצות תובעים בעלות מאפיינים דומים ומכוונות כלפי אותם משיבים או כלפי משיבים המצויים במעמד דומה. מקרים שכאלו עלולים להכביד על יעילות ההליך הייצוגי וליצור חשש להכרעות סותרות. לפיכך, סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות מעגן מנגנון לניתוב בקשות כאמור לדיון והכרעה בפני מותב אחד. [1] נייר עמדה זה יבחן את הסיכון לניצול אסטרטגי של מנגנון הניתוב הקבוע בסעיף 7(א) לחוק בידי "שחקנים חוזרים", [2] באמצעות...