ייזום ראיות בתובענות ייצוגיות: בין חשיפת פרקטיקה שיטתית לבין יצירת עילות תביעה
- רימה דאוד
- 12 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
נייר זה בוחן את ייזום הראיות בתובענות ייצוגיות, על רקע הדרישה להנחת תשתית ראייתית להוכחת פרקטיקה שיטתית, בעקבות ההחלטה בעניין שוהם,[1] וטוען כי הדין הקיים אינו מספק מסגרת ברורה שמבהירה גבולות הלגיטימיות של ייזום זה, וכי עמימות זו פוגעת הן ביעילות ההליך והן בהוגנותו.
ההחלטה עוסקת בבקשת המשיבה למחיקת סעיפים מבקשת האישור לתובענה ייצוגית, כאשר מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם ניתן להסתמך על תמלילי שיחות שביצע המבקש תוך התחזות לאחרים, לצורך הוכחת מדיניות פסולה של הנתבעת. בקשת האישור נסבה על טענות להתנהלות פסולה של המשיבה המתבטאת בין היתר בהצגת דמי ביטוח מופרזים לצד הנחות פיקטיביות וחוסר שקיפות בקביעת המחיר.[2] המשיבה העלתה שתי טענות מרכזיות בבקשת המחיקה, הראשונה היא העדר עילת תביעה אישית, מאחר שחלק מהטענות בבקשת האישור נשענות על שיחות שביצע המבקש בשם אחרים, השנייה כי יש להוציא מבקשת האישור הנספח הכולל תמלילי שיחות שבהן התחזה המבקש לאנשים שונים, לטענתה אירועים אלה חסרים תום לב ואין לראות בהם חלק מהקבוצה או מהעילה.[3] מנגד המבקש טוען כי מדובר בפרקטיקה מקובלת ומבורכת בהליכים ייצוגיים, שנועדה להוכיח מדיניות רוחבית של המשיבה, להבדיל ממקרים נקודתיים ולצמצמם את פערי המידע המשמעותיים שבידי הצדדים. לפיכך אין לראות בתמלולים כחוסר תום לב, אלא דווקא כלי חיוני לחשיפת האמת.[4] בית המשפט דחה את הבקשה להוצאת הנספח, וקבע כי אף שמדובר בשיחות שבוצעו תוך התחזות ושלא הבשילו לעסקאות, אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק את הוצאתן בשלב מוקדם, במיוחד שמדובר בראיה שנועדה לתמוך בעילת התביעה ולא לייצרה. משקלן ומהימנותן ייבחנו במסגרת ההכרעה בבקשת האישור לגופה.[5] החלטה זו מציפה המתח המרכזי הנדון בנייר: מהו הגבול בין שימוש לגיטימי בראיות ייזומות לצורך חשיפת מדיניות שיטתית, לבין יצירת תשתית עובדתית מלאכותית.
בשלב אישור התובענה הייצוגית המבקש נדרש להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של שאלה משותפת לחברי הקבוצה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי אין די בהצגת מקרים נקודתיים, אלא יש להצביע על קיומה של פרקטיקה שיטתית או מדיניות רוחבית מצד הנתבע.[6] דרישה זה נובעת מתכליתו של ההליך הייצוגי שנועד לברר פגיעות רחבות היקף באופן יעיל, כך שבמקרה של טעות נקודתית, גם אם יוכח כי נעשתה ביחס לקבוצה גדולה, ייתכן שתידרש בחינה פרטנית של הטעויות באופן שלא יצדיק ניהול הליך ייצוגי.[7] דרישה זו מעמידה קושי ראייתי בפני התובע המבקש, שכן הוכחת מדיניות שיטתית מחייבת לרוב גישה למידע המצוי בעיקרו בידי הנתבע. קושי זה מעמיד המתח בין מגבלות במידע העומדות בפני התובע המייצג לבין דרישות ההליך הייצוגי. מתח זה הוא שמוביל לשימוש בכלי של ייזום ראיות לצורך ביסוס התשתית הראייתית הנדרשת.
אחד הכלים שהוצעו להתמודדות עם פערי המידע בתובענות ייצוגיות היא הגמשה או היפוך של נטל ההוכחה בשלב אישור הבקשה. אף שהפסיקה הכירה באפשרות זו, כגון כאשר קיימת תשתית ראייתית ראשונית מחשידה במיוחד והנתבע נמנע מהצגת נתונים על אי קיומה של פרקטיקה כזו,[8] אך מדובר בחריג מצומצם שאינו חל בהעדר בסיס ראייתי ראשוני. כלי נוסף שנועד להתמודד עם פערי המידע הוא מתן צו גילוי ועיון במסמכים בשלב בקשת האישור, אולם גם כלי זה אינו נותן מענה מלא לקושי הנדון בענייננו. מתן צו גילוי מותנה בין היתר בכך שהמבקש מציג תשתית ראייתית ראשונית לקיומם של תנאי האישור,[9] דרישה זו נועדה כדי למנוע שימוש בהליכי גילוי כ"מסע דיג" שמטרתו להשלים תשתית ראייתית חסרה בבקשת האישור,[10] ולהבטיח כי לא תוגש בקשה בתקווה כי ממסמכי הנתבע תתגבש העילה עצמה. משכך, גם הליך הגילוי אינו מחליף את הצורך הראשוני בהנחת בסיס עובדתי מינימלי. בהעדר מענה דיוני מספק לקושי זה, מתעוררת השאלה הנורמטיבית האם ייזום ראיות לצורך ביסוס התשתית הראייתית ותמיכה בעילת התביעה הוא אמצעי לגיטימי במסגרת ההליך הייצוגי.
עניין זה נדון בעניין ש.א.מ.ג.ר[11] שבו נעשתה הפרדה בין ייזומה של תובענה ייצוגית מעיקרא, בלי שיש עילה אותנטית בבסיסה – המעורר חשש מסוים כנגד כישורתו של התובע המייצג , לבין מקרה בו התובענה נשענת על עילה אמיתית אולם לשם ביסוסה החליט התובע המייצג לעבות את הראיות שבידיהם על ידי ייזום עילות תביעה דומות – מצב שבו החשש פוחת, זאת שכן דווקא איסוף ראיות בהמשך לפגיעה המקורית מסייע בייצוגם של חברי הקבוצה ובהצגת תמונה מלאה יותר בפני בית המשפט. עם זאת בית המשפט הדגיש כי לבחון כל מקרה לגופו, וכי על התובע המייצג להציג בתצהירו תמונה עובדתית מלאה מבלי להציג מקרים יזומים כאילו היו עילות אותנטיות. [12] מכאן שהפסיקה אינה מספקת כלל ברור, אלא מבחן עמום ותלוי נסיבות, אשר מותיר אי וודאות באשר לגבולות הלגיטימיות של ייזום ראיות.
אף שייזום ראיות עשוי להוות פתרון לפערי המידע ולהקל על העמדת תשתית ראייתית, כלי זה אינו חף מבעיות. ראשית, עצם ייזום האינטראקציות עלול ליצור עילות תביעה שלא היו קיימות אלמלא ההתערבות היזומה, ולהרחיב את הקבוצה כך שתכלול נפגעים "מלאכותיים". שנית, קיים חשש כי התובע המייצג אינו מסתפק בחשיפת הפרה קיימת, אלא יוצר תנאים המעודדים את ביצועה. במקרים אלה, האינטראקציות היזומות עלולות לשמש כ"אמצעי לחץ", אשר מוביל את הנתבע לפעול באופן שלא בהכרח היה מתרחש בנסיבות רגילות. במצב זה מיטשטש הגבול בין תמיכה בעילה קיימת לבין יצירת עילה חדשה, והקבוצה עלולה להיות מוגדרת באופן שאינו משקף פגיעות אותנטיות. אמנם מנקודת מבט של הרתעה ניתן לטעון כי תוצאה זו מוצדקת ועשויה לתרום לאכיפת הדין, אך מנקודת מבט דיונית, ההליך הייצוגי נועד לצרף תביעות אישיות להליך אחד ולא כדי ליצור עילות תביעה חדשות לתובע המייצג או לחברי הקבוצה,[13] לפיכך יהיה קשה להצדיק הרחבה כזו.
עם זאת לא כל ייזום ראיות מעורר אותם קשיים, ויש להבחים בין סוגים שונים של מקרים. בעניין שוהם הבעייתיות המתוארת מתמתנת, פעולותיו של התובע המייצג, שכללו התחזות לאחרים, לא יצרו עילות תביעה חדשות ולא הרחיבו את הקבוצה הייצוגית, אלא נועדו לבחון התנהלות הנתבעת כלפי לקוחות פוטנציאליים, התנהלות כזו אין בה כדי ליצר פגיעות חדשות.
ההבחנה שנקבעה בעניין ש.א.מ.ג.ר מהווה בסיס חשוב לדיון, אך אין בה כשלעצמה כדי לתת מענה נורמטיבי מלא. קביעה כללית שלפיה יש לבחון כל מקרה לגופו מותירה אי-בהירות משמעותית לצדדים, הפוגעת בוודאות המשפטית וביכולת הצדדים לכלכל את צעדיהם. אי-בהירות זו עלולה להוביל לפסילת ראיות יזומות גם כאשר הן נחוצות להוכחת פרקטיקה שיטתית, או לחלופין לאפשר שימוש לרעה בהליך באמצעות יצירת מצבים מלאכותיים לצורך ביסוס תביעה. לפיכך מוצע לגבש מבחן אשר יבדוק את טיבה של ההתנהלות היזומה והשלכותיה: האם התנהלות כזו תרמה בהיווצרות העילה או שהיא חושפת פרקטיקה שהייתה מתרחשת ממילא ללא ההתערבות היזומה, רק במקרים מן הסוג השני יש לראות בראיות היוזמות כלגיטימיות.
[1] ת"צ (מחוזי מרכז) 40961-07-23 שוהם אבן נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.10.2025)(להלן: עניין שוהם).
[2] שם, פס'3.
[3] שם, פס'16-17.
[4] שם, פס'25.
[5] שם, פס'57.
[7] שם, פס'30.
[8] שם, פס 39.
[9] תקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010.
[10] רע"א 332/22 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' פוקס בורמן, פס'10 (נבו 5.7.2023).
[12] שם, פס' מו.
תגובות