תנאי בסיסי לאישור תובענה כייצוגית הינו קיומן של שאלות משותפות של עובדה ומשפט בין חברי הקבוצה.[1] דרישה זו מחייבת את המבקש להראות כי הפגיעה אינה "כשל נקודתי" אקראי, אלא תוצר של "מנגנון שיטתי".[2] בעידן שבו אלגוריתמים ומודלי בינה מלאכותית מנהלים את הממשק מול הלקוח,[3] הדרישה ל"שיטתיות" ניצבת בפני אתגר, שכן אלגוריתמים מבוססי למידת מכונה פועלים ברמת מורכבות גבוהה, היוצרת לעיתים עמימות בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות. נייר זה יטען כי הדין הקיים אינו מותאם למציאות הטכנולוגית והקושי הראיי

כללי הסמכות המקומית נתפסים לעיתים כבעלי חשיבות משנית, אולם בפועל הם משפיעים על הגישה לערכאות[1] ועשויים לערב שיקולים אסטרטגיים ביחס למקום השיפוט.[2] בהליכים ייצוגיים משמעותם מתחדדת, שכן הסדר דיוני המשפיע על ניהול ההליך עשוי להשליך על בירורן של הפרות רוחביות שלא היו מתבררות בהליכים פרטניים, ובכך לפגוע בכוחו של ההליך הייצוגי ככלי לאכיפה אזרחית והרתעה.[3] נייר עמדה זה טוען כי הפחתת משקלה של הסמכות המקומית, לצד מבחן ההרתעה שיושם בפסיקה באשר לתניות מקום שיפוט בחוזים אחידים (להלן:

חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "החוק") מתיר הגשת תובענה ייצוגית רק לפי העילות המנויות בתוספת השנייה.[1] תובע אינו מוגבל להגשת תביעה לפי אחד מהפרטים בלבד, אלא יכול להגישה בגין מספר פרטים יחד .[2] אולם, פרט 11 לתוספת, שעניינו תביעת השבה כנגד רשות ציבורית, שונה במהותו מיתר הפרטים.[3] כפי שפורט בהרחבה בנייר העמדה של חברי יובל,[4] גוף הנתבע לפי פרט זה זוכה להגנות משמעותיות כגון הודעת חדילה,[5] הגבלת תקופת ההשבה,[6] וניהול ההליך בביהמ"ש לעניינים מנהליים.[7] לכן, קביעה כי