תניות מקום שיפוט בחוזים אחידים: עיצוב זירת ההתדיינות בראי ההליך הייצוגי

 כללי הסמכות המקומית נתפסים לעיתים כבעלי חשיבות משנית, אולם בפועל הם משפיעים על הגישה לערכאות[1] ועשויים לערב שיקולים אסטרטגיים ביחס למקום השיפוט.[2] בהליכים ייצוגיים משמעותם מתחדדת, שכן הסדר דיוני המשפיע על ניהול ההליך עשוי להשליך על בירורן של הפרות רוחביות שלא היו מתבררות בהליכים פרטניים, ובכך לפגוע בכוחו של ההליך הייצוגי ככלי לאכיפה אזרחית והרתעה.[3] נייר עמדה זה טוען כי הפחתת משקלה של הסמכות המקומית, לצד מבחן ההרתעה שיושם בפסיקה באשר לתניות מקום שיפוט בחוזים אחידים (להלן: תניות שיפוט), עלולים להביא לאכיפתן באופן שאינו מותאם להליך הייצוגי,[4] ולהעצים את כוחם של שחקנים חוזרים בעיצוב זירת ההתדיינות. [5]לפיכך, יש לאמץ מסגרת בחינה רחבה, המביאה בחשבון את השפעת תניות השיפוט על תכליות ההליך הייצוגי ועל פערי הכוחות בין הצדדים.

בת"צ (מחוזי מרכז) 5810-08-24 עמנואל מלכי נ' אלדן תחבורה בע"מ (נבו 10.9.2025)[6] קיבל בית המשפט המחוזי מרכז, מפי השופטת איריס רבינוביץ ברון, את בקשת אלדן להעברת הדיון מחמת היעדר סמכות מקומית. ברקע ההליך עמדה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד אלדן, בטענה להפרת חובתה להציג את ה״מחיר הכולל״ במכירת רכביה.[7] המבקש טען כי למחוז מרכז יש סמכות מקומית, נוכח קיומו של סניף אלדן בתחומי המחוז ומשום שלשיטתו ההליך נוגע לפרסום או לסחר באינטרנט, ולכן אינו כפוף לתניית שיפוט.[8] עוד נטען שהתניה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.[9] מנגד, אלדן הסתמכה על תניית השיפוט המוסכמת, ולצד זאת טענה כי ההליך נוגע להצגת מחיר הרכב במעמד המכירה, ולא לסחר באינטרנט.[10] בית המשפט קיבל את עמדת אלדן וקבע שהתובענה אינה באה בגדר תקנה 7(ב), וכי אף שהתניה מקימה חזקת קיפוח, אין בכך כדי להביא לבטלותה בהיעדר הוכחה שהיא מרתיעה מפני מימוש זכויות. בנסיבות העניין, ובפרט נוכח המרחק הקצר בין מחוזות השיפוט ומאפייני ההליך הייצוגי, חזקת הקיפוח נסתרה והתניה נותרה על כנה.[11]

כדי לעמוד על משמעות ההחלטה בעניין מלכי, יש לבחון תחילה את השינוי בכללי הסמכות המקומית בעקבות הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: הרפורמה). בעוד שהתקנות הישנות הקנו לתובע מספר חלופות למקום הגשת התביעה,[12] הרפורמה צמצמה את רובן,[13] באופן המעורר קושי נוכח תכליות הסמכות המקומית: חלוקת העומס בין בתי המשפט; בירור ההליך בבית המשפט שלו מירב הזיקות הגיאוגרפיות לסכסוך; והבטחת נגישות לערכאות. [14]הרפורמה מחזקת את הכלל שלפיו ״התובע הולך אחר הנתבע״, באופן העלול להטיל על התובע עלויות נוספות ובנסיבות מסוימות להפוך תביעה ראויה לתביעה בעלת ערך שלילי, בעיקר כאשר מדובר בתובעים חלשים.[15] מכאן שצמצום כללי הסמכות המקומית אינו שינוי טכני בלבד, אלא מהלך בעל השלכות מהותיות, העלול להכביד על תובעים, להעצים את יתרונם של נתבעים חזקים, ולפגוע בנגישות ההליך הייצוגי. קושי זה מתעצם לנוכח הכלל שלפיו הליך שהועבר לבית משפט מוסמך לא יועבר פעם נוספת, כך שהכרעה בשאלת הסמכות המקומית מקבעת, הלכה למעשה, את זירת ההתדיינות.[16]

חרף השלכותיה של הסמכות המקומית, ניכרת בפסיקה מגמת פיחות במעמדה.[17] בית המשפט העליון הבחין בינה לבין סמכות עניינית, והדגיש שסמכות מקומית אינה מצויה בליבת סמכות השפיטה.[18] תפיסה זו הובילה לגישה מקלה יחסית בכללי הסמכות המקומית. מגמה זו משליכה גם על אופן בחינתן של תניות שיפוט בחוזים אחידים, אשר קובעות בפועל את מקום ההתדיינות בין הצדדים. תניות אלו מעוררות קושי מהותי, שכן אין מדובר בהסדר דיוני גרידא, אלא בכלי המאפשר לצד החזק לעצב מראש את זירת ההתדיינות העתידית, מבלי שהדבר ישקף בהכרח הסכמה ממשית של המתקשר עמו.[19]

בעקבות קושי זה, נקבעה בחוק החוזים האחידים חזקת קיפוח ביחס לתניות שיפוט.[20] בנוסחו הקודם של החוק, החזקה חלה רק על תנאי שקבע מקום שיפוט ״בלתי סביר״, ובעניין מפעל הפיס[21] התעוררה השאלה כיצד יש לבחון את אי-סבירותה של תניית שיפוט. בעוד שהערכאה הדיונית אימצה את מבחן ״אי־ההכבדה על הצד החלש״, בית המשפט העליון אימץ מבחן מצמצם יותר - מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. לפי מבחן זה, תניית שיפוט תיפסל רק אם היא מרתיעה את בעל הדין ממימוש זכויותיו באופן הפוגע בגישתו לערכאות.[22] המבחן זכה לביקורת, שכן הוא מציב רף כמעט בלתי ניתן לעמידה: בעל דין שנרתע מראש כלל לא יגיע לבית המשפט, ואילו עצם ניהול ההליך עשוי לשמש ראיה לכך שהתניה לא הרתיעה אותו.[23] אף שחוק החוזים האחידים תוקן, כך שחזקת הקיפוח חלה על כל תנאי המתנה על הוראות דין בדבר מקום שיפוט,[24] בפסיקה מאוחרת נקבע כי הלכת מפעל הפיס נותרה בעינה.[25] כלומר, חזקת הקיפוח אמנם קמה והנטל לסתור אותה עובר לנתבע, אך מבחן ההרתעה נותר שיקול מרכזי בבחינת תוקפה של תניית השיפוט.[26] קושי זה מתחדד בהליך הייצוגי, שבו פערי הכוחות בין הצדדים משמעותיים מלכתחילה, וההסתמכות על מבחן ההרתעה עלולה להכשיר בפועל תניות שיפוט המעצימות את כוחו של הנתבע בעיצוב זירת ההתדיינות.

נקודת המוצא המקובלת בדיני הסמכות המקומית אינה מתיישבת במלואה עם אופיו של ההליך הייצוגי. בעוד שבדין הרגיל התובע נתפס כמי ששולט בפתיחת ההליך ובבחירת זירת ההתדיינות, ולכן יש להגן על הנתבע מפני ״גרירתו״ לפורום מרוחק,[27] בהליך הייצוגי התמונה מתהפכת. הנתבע הוא לרוב שחקן חוזר, הנהנה מיתרונות לגודל הנובעים מריבוי התדיינויות דומות,[28] מכוח כלכלי, מייצוג משפטי איכותי ומיכולת לעצב את תנאי ההתקשרות.[29] לפיכך, הפחתת משקלה של הסמכות המקומית, לצד פרשנות מצמצמת של חזקת הקיפוח, עלולה להעניק לנתבעים יתרון דיוני נוסף: גופים אלה, כנתבעים פוטנציאליים, פועלים באופן ״הצופה פני ליטיגציה״, ולכן עשויים לעגן בחוזים אחידים תניות שיפוט המנתבות מחלוקות עתידיות לפורום המשרת את עניינם.[30] בכך, עלולים להתעצם פערי הכוחות שההליך הייצוגי מבקש לצמצם.[31]

על רקע זה, התוצאה בעניין מלכי ממחישה את הקושי ביישום מבחן ההרתעה בתובענות ייצוגיות. מאפייני ההליך הייצוגי עשויים להפחית את החשש מפני הרתעה, שכן מדובר בהליך המנוהל באמצעות ייצוג משפטי מקצועי, ולצדו תמריצים כלכליים משמעותיים,[32] ובהם גמול ושכר טרחה.[33] במובן זה, ההחלטה בעניין מלכי מתיישבת עם ההיגיון שביסוד מבחן ההרתעה, שכן בהליך ייצוגי המרחק בין מחוזות השיפוט אינו שולל בהכרח את כדאיות ההליך, כפי שעלול לקרות בתביעה פרטנית.[34] ברם, התמקדות בהרתעת המבקש הקונקרטי עלולה להחמיץ את אופיו של ההליך הייצוגי: המבקש אינו פועל רק לטובתו האישית, אלא כנציג הקבוצה, שההליך הייצוגי נועד למימוש זכויותיה, לצמצום תת-אכיפה ולהרתעה מפני הפרות עתידיות.[35] לכן, בבחינת תוקפה של תניית שיפוט בהליך ייצוגי, אין להסתפק בשאלת הרתעת המבקש, אלא יש לבחון אם אכיפתה משמרת או מעצימה את כוחו של הנתבע באופן הפוגע בתכליות התובענה הייצוגית.[36]

לסיום, מוצע לאמץ מבחן רב-שלבי לבחינת תוקפה של תניית שיפוט בהליך ייצוגי. במסגרת מבחן זה, יש לבחון את התניה על רקע מאפייני ההליך והצדדים, ובכלל זה: זיקת מקום השיפוט לסכסוך ולקבוצה; היקף פעילותו של הנתבע; מאזן ההכבדה בין הצדדים; מידת מעורבותו של הצד החזק בניסוח התניה; וקיומן של אינדיקציות לבחירה טקטית של פורום השיפוט. מבחן זה מאפשר להבחין בין תניית שיפוט המשקפת הסדר דיוני לגיטימי, לבין תניה המעצימה את פערי הכוחות ופוגעת בתכליות ההליך הייצוגי. כך, החידוש המוצע הוא בהתאמת אמת המידה לבחינת תניות השיפוט למאפייניו של ההליך הייצוגי. בהיעדר התאמה כזו, קיים חשש כי כללים דיוניים שנועדו להסדיר את ההליך יהפכו לכלי בידי שחקנים חוזרים לעיצוב תוצאותיו.

[1] אסף טבקה ועידו באום ״להחזיר עטרה ליושנה: מקומה הראוי של הסמכות המקומית בסדר הדין האזרחי״ עלי משפט ט 175, 181-178 (2011).

[2] שם, בעמ׳ 201-199.

[3] אלון קלמנט ונעמה הדסי ״על יישומן הראוי של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות בתובענות ייצוגיות״ עיוני משפט מה 5-4, 29, 35-34 (2021); שי נ׳ לביא ״גלגל המזל: כיצד לחלק את קופת הפיצוי בתובענה ייצוגית?״ עיוני משפט מ 321, 326-325, 331-329 (2017).

[4] יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 83 (מהדורה שלישית 1.2025).

[5] טבקה ובאום, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 199-197, 203-202; מארק גאלאנטר ״מדוע אלה שיש להם נוטים להצליח״ מעשי משפט ד 15, 18-16 (2011).

^[6] ת"צ (מחוזי מרכז) 5810-08-24 עמנואל מלכי נ' אלדן תחבורה בע"מ (נבו 10.9.2025) (להלן: עניין מלכי).

[7] שם, בפס׳ 2-1.

[8] תק׳ 7(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018 (להלן: תקנה 7(ב)).

[9] עניין מלכי, לעיל ה״ש 6, בפס׳ 10, 25; ס׳ 3, 4(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ״ג-1982 (להלן: חזקת הקיפוח).

[10] עניין מלכי, לעיל ה״ש 6, בפס׳ 15-13, 22.

[11] שם, בפס׳ 45-44, 51, 60-56.

[12] תק׳ 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 (להלן: התקנות הישנות).

[13] תק׳ 7(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018.

[14] רוזן-צבי, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 77-76.

[15] טבקה ובאום, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 187; רוזן-צבי, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 78, 104-103.

[16] ס׳ 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984; רע"א 3319/00 יאיר שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ ומינהל מקרקעי ישראל, פ״ד נה(2) 817 (2001); סטיבן גולדשטיין, ערן טאוסיג ״הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי-המשפט הכלליים״ עלי משפט ג 279, 284-282.

[17] רע״א 6920/94 יאיר לוי נ׳ צבי פולג, פ״ד מט(2) 731, 734 (1995); רע״א 188/02 מפעל הפיס נ׳ אלי כהן, פ״ד נז(4) 473, 478-477 (2003) (להלן: עניין מפעל הפיס); רע״א 5038/03 ר.ל.פ.י חקלאות בע״מ נ׳ קיבוץ ברקאי, פס׳ 3 (נבו 16.9.2003); ראו טבקה ובאום, לעיל ה״ש 1.

^[18] בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, פס׳ 30 לפסק דינו של השופט לוי (נבו 30.8.2007).

[19] אולגה פרישמן ״תניות אחידות ענפיות: אפיון והצעות לאסדרה״ דין ודברים י 305, 310-309 (2018); רוזן-צבי, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 84-83.

[20] ס׳ 4(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ״ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים).

[21] עניין מפעל הפיס, לעיל ה״ש 18.

[22] שם, בעמ׳ 481-478.

[23] רוזן-צבי, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 85-84.

[24] חוק החוזים האחידים (תיקון), התשס״ד-2004 ס״ח 389.

[25] ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס׳ 127 לפסק דינו של השופט י׳ אלון (נבו 18.2.2010); רע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' מאיר ברפי, פס׳ 7 (נבו 7.4.2010).

[26] רוזן-צבי, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 86-85.

[27] טבקה ובאום, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 182-181; דברי ההסבר, לעיל ה״ש 16.

[28] אלון קלמנט ״התביעה הייצוגית כמכשיר לנטרול יתרונותיו של נתבע יחיד על-פני תובעים רבים״ מחקרי משפט כא 387, 406-404 (2004).

[29] מיכאיל קרייני ״התביעה הייצוגית בישראל - על פרשת דרכים״ דין ודברים א 449, 456-455, 481-480 (2005); אלון קלמנט ״קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס״ו-2006״ הפרקליט מט מט 131, 148 (2006).

[30] גאלאנטר, לעיל ה״ש 5 סיפא, בעמ׳ 18-16, 22, 27; רוזן-צבי, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 84-83.

[31] אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 70-65 (2017).

[32] רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ, פס׳ מד לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ׳) א׳ רובינשטיין (נבו 6.9.2017); דנ"מ 5519/15 יוסף אחמד יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פס׳ 42 לפסק דינה של הנשיאה א׳ חיות (נבו 17.12.2019).

[33] רע"א 5860/16 Facebook Inc  נ' אוהד בן חמו, פס׳ 26 לפסק דינה של הנשיאה א׳ חיות (נבו 31.5.2018); שי לביא, לעיל ה״ש 3 סיפא, בעמ׳ 326-325; קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט "יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל - פרספקטיבה אמפירית״ משפטים מה 709, 718 (2016).

[34] עניין מלכי, לעיל ה״ש 6, בפס׳ 60; ראו ה״ש 15.

[35] אסף פינק ״תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי״ מעשי משפט ו 157, 159 (2014).

[36] ס׳ 1 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006.