מאמר חדש בנושא ייצוגיות, בשם עתירות ייצוגיות (אורי אהרונסון ושי נ' לביא, עתיד להתפרסם במשפט וממשל כ"ט), עוסק בהחלת המנגנון הייצוגי על סביבה אחרת לגמרי — עתירות, למשל בג"צים, המופנות נגד המדינה. כיום, עתירות אלו מתנהלות ככלל באופן אינדיבידואלי, אף שהחלטה או מדיניות של רשות ציבורית עשויה להשפיע על קבוצה גדולה של אנשים. לפחות במקרים מסוימים, ההליך האינדיבידואלי הקיים אינו מספק מנגנון מתאים לייצוג האינטרסים של הקבוצה כולה. על אף ההבדלים הניכרים בין התביעה הייצוגית לעתירה האישית,

״כלל המתינות״ – ההלכה שלפיה בתי המשפט נוהגים בריסון בפסיקת הוצאות לחובת מבקש מייצג שבקשת האישור שהגיש נדחתה, ניצב כיום בפני בחינה מחודשת. כלל זה נועד למנוע אפקט מצנן כלפי תובעים לגיטימיים, אך ההתפתחויות בשוק התובענות הייצוגיות מעוררות ספק אם הוא עדיין מגשים את ייעודו, או שמא הוא יוצר עיוות תמריצים הפוגע באיזון שביסוד ההליך. פסק דינו של בית המשפט העליון בע״א 22239-04-25 Renault S.A.S נ׳ שלומי גנות[1] ממחיש מתח זה, ומציף מחלוקת עקרונית באשר לעתידו של הכלל. פסק הדין ניתן במסגרת

נייר זה בוחן את ייזום הראיות בתובענות ייצוגיות, על רקע הדרישה להנחת תשתית ראייתית להוכחת פרקטיקה שיטתית, בעקבות ההחלטה בעניין שוהם,[1] וטוען כי הדין הקיים אינו מספק מסגרת ברורה שמבהירה גבולות הלגיטימיות של ייזום זה, וכי עמימות זו פוגעת הן ביעילות ההליך והן בהוגנותו. ת"צ (מחוזי מרכז) 40961-07-23 שוהם אבן נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.10.2025)‏‏ ההחלטה עוסקת בבקשת המשיבה למחיקת סעיפים מבקשת האישור לתובענה ייצוגית, כאשר מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם ניתן להסתמך על תמלילי

בהליך הייצוגי, בקשת אישור התובענה הפכה זה מכבר להליך בפני עצמו, והלכה למעשה מביאה למצב בו התובענה הייצוגית מחולקת לשני הליכים.[1] מטרתו של שלב אישור הבקשה היא סינון תובענות לא ראויות, על מנת להקטין עלויות ואת הסיכונים הכרוכים בהליך מלא לצדדים ולמערכת, ולצמצם את ההשפעה המצננת של ההליך המשפטי על פעילויות שיש להן תועלת חברתית.[2] אולם, סינון בשלב זה טומן בחובו גם סכנות, מאחר והוא יכול לשמש משיבים (להלן: נתבעים) הן בכלים הגנתיים לגיטימיים והן כאסטרטגיה להכביד על ניהול ההליך.[3] כ

ככלל, הדין והפסיקה בישראל מציבים חסמים משמעותיים בפני אכיפת תניות בוררות בחוזים אחידים. תניות אלו עשויות להיחשב מקפחות מכוח חזקות הקיפוח הקבועות בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982.[1] בנוסף לכך, גם כאשר התניה אינה נפסלת מכוח דיני החוזים האחידים, בתי המשפט נוטים לראות בעצם קיומה של תובענה ייצוגית "טעם מיוחד" שלא לעכב את בירור ההליך מחמת תניית בוררות, מתוך חשש כי אכיפתה תסכל בפועל את מימוש הזכות לגישה לערכאות ואת תכליותיו הציבוריות של מוסד התובענה הייצוגית.[2] בנייר עמדה זה אציע