42 אחוזים בצל – פשרות בתובענה ייצוגית על גבייה שלא כדין בחסכון פנסיוני

בעניין יצחקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ אישרה השופטת נד"ב לפני ימים אחדים פשרה בתובענה ייצוגית נגד כמה חברות ביטוח בגין גבייה שלא כדין של "גורם פוליסה" תוך הפרה של הסדרי פוליסת "ביטוח מנהלים" – פשרה שסכומה הוערך בכ-600 מיליוני שקלים בתיק שבו הוזכרו גם סכומים במיליארדים. פסיקה זו באה זמן קצר אחרי שהשופטת אגמון-גונן פסלה פשרה בסדר גודל דומה בעניין גרינברג נ' מיטב דש גמל ופנסיה בע"מ. רשימה זו מפנה מבט אל העילה שנטענה ואל זו שאפשר וראוי היה לטעון ובנפקות הדבר ביחס לפשרות שהושגו.

ההתדיינות בעניין יצחקי החלה בשנים 2011-2012, והיא עברה כמה התפתחויות שתקצר היריעה לפרטן. בעיקרה היא נסבה סביב גבייה של עמלה המכונה "גורם הפוליסה" מתוך כספים, שהופקדו אצל חברות הביטוח עבור מוטבי הפוליסות כדי שיושקעו עבורם בשוק ההון כחסכון פנסיוני. זאת, מבלי שניתנה הסכמה מפורשת של כל מוטב לעצם הגבייה ולשיעור העמלה. למיטב הידוע, מתחילת ההתדיינות ועד תומה נטענה ונדונה בקשר לכך אך ורק עילה חוזית. כך, מכל מקום, קבע השופט גרוסקופף בפסק הדין שפסל פשרה קודמת ואישר הגשת תובענה ייצוגית, באומרו כי "עילת התביעה עליה מבוססת התביעה היא עילה חוזית, שאינה בוחנת את השאלה אם המבוטח הוטעה, אלא את השאלה מה סוכם בין הצדדים."

הסדר הפשרה שאושר כלל, בין היתר, הסכמה לתשלום בשיעור 42% בגין סכומים שנגבו בעבר ולכך שבית המשפט יפסוק לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ביחס לתשואות על עמלות שנגבו החל מראשית 2013, לאחר ניכוי דמי ניהול. התובעים ביקשו את מלוא התשואות בתור אכיפת חוזה או פיצויי קיום חוזיים, ואילו הנתבעות ביקשו להפחית את הסכום במסגרת שיקול דעת בית המשפט בקשר לסעד האכיפה ולהפחתת השבה בעשיית עושר ולא במשפט משיקולי צדק. השופטת נד"ב פסקה תשלום בשיעור 90% מן התשואות האלה.

נזכיר, כי בפרשת מיטב דש נדונה גביית דמי ניהול על ידי קופת גמל מבלי שהעמיתים נתנו הסכמה אישית לעצם הגבייה ולשיעורה. השופטת אגמון-גונן קבעה כי הקופה הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי העמיתים ואת החוזים עמם (‏גרינברג נ' מיטב דש גמל ופנסיה בע"מ). אף על פי כן, טיעוני הצדדים, פסק דינו של בית המשפט העליון בהליך ביניים (מיטב דש גמל ופנסיה בע"מ נ' גרינברג) וההכרעה ביחס לפשרה התנהלו במסגרת חוזית. בין היתר, נדונו הטענה כי היה מדובר בחוזה יחס והיבטים ראייתיים של היעדר תיעוד ואי העדת עדים מסוימים. במסגרת זו, ובמיוחד לנוכח דבריו של בית המשפט העליון, פסלה השופטת אגמון-גונן פשרה בשיעור 30% וקבעה במקומו תשלום בשיעור 50% מסך של כ-400 מיליון ש"ח.

אילו נטענו ונדונו כדבעי בעניין מיטב דש גם ההיבטים של דיני האמונאות העולים בו היה מצבם של התובעים טוב לאין שיעור; ולמעשה – ליש שיעור: לצד עילה חוזית, שהצריכה מסכת הוכחות מסועפת ואשר בית המשפט העליון סבר לגביה כי "מאזן הסיכויים והסיכונים שנפרש לפנינו אינו נוטה באופן מובהק לאף אחד מהצדדים, וכי על הפרק עומדות שאלות כבדות משקל", עמדה לעמיתים עילה אמונאית מוצקה מבחינה מהותית וראייתית. זאת, שכן קופת גמל פועלת כנאמן של העמיתים (ראו ברשימה קודמת ב"נקודה בסוף משפט").

הדרך היחידה להדוף תביעה באמונאות בעניין מיטב דש הייתה להציג הסכמה מיודעת במלואה של כל עמית ועמית לגביית דמי הניהול ולשיעורם – הסכמה שלא היה חולק כי מעולם לא ניתנה, כך שאפשר היה לסיים את פרשת הראיות בעניין במהרה. משכך, עמד לעמיתים סעד בגובה דמי הניהול (בניכוי הוצאות, שהקופה לא טרחה להוכיח) – בין כשלילת רווח ובין כפיצויים שביושר – ברמת וודאות גבוהה ביותר. העמדת הסעד על 50% משווי העילה במקום 30% שהוסכמו כפשרה בין הצדדים הייתה אפוא צעד תקיף (וראוי, לעניות דעתי), אך עדיין פחוּת משמעותית מהסעד שהנסיבות מצדיקות במסגרת ניתוח אמונאית. פסיקת סעד בשיעור 90% משווי העילה אינה נראית תלושה בהקשר זה (ראו הרשימה הנזכרת והשוו רשימה מאת רונן עדיני).

הוא הדין בפרשת יצחקי. בשונה מרכיב ה"ריסק" בפוליסות "ביטוח מנהלים", כספי החסכון שבהן – שרק לגביהם אושרה התובענה הייצוגית – מנוהלים על ידי חברות הביטוח למען המוטבים – דהיינו, כאמונאיות שלהם, בדומה לקופת גמל וכיו"ב (ראו סעיף 56 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)). לפיכך, אסור להן לשלוח בהם יד, וכל טובת הנאה שצומחת להן בקשר לרכיב החסכון טעונה הסכמה מיודעת במלואה מצד כל מוטב, הן לעצם הפקתה הן להיקפה הכספי (ראו כאן).

אם אכן כך הדבר, פשרה בשיעור 42% מכספי "רכיב הפוליסה" שנגבו שלא כדין אכן מהווה שיפור משמעותי לעומת שיעור של כ-11%, שאותו השופט גרוסקופף פסל, והיא קרובה לשיעור שנפסק בעניין מיטב דש. אלא שהדבר נכון ביחס לעילה החוזית, אשר לגביה ניטשה מחלוקת עזה, אף כי הבודק בהסדר הפשרה הראשון, פרופ' איל זמיר, סבר שהיא טובה. לעומת זאת, ניתוח של מסכת העובדות השלדית במסגרת אמונאית מציע ש-42% הוא שיעור פשרה נמוך, ואולי נמוך מאוד, לנוכח עוצמתן של העילה המהותית ושל ודאות ההפרה. ספק בעיני אם הוא ראוי.

זאת ועוד. בנסיבות פרשת יצחקי כנראה אין הבדל מבחינה עיונית בין היקף הסעד החוזי (פיצויי קיום) להיקף הסעד האמונאי (פיצויים שביושר) ביחס לרכיב הפוליסה שנגבה שלא כדין. פסיקת 90% מן התשואות כפי שעשתה השופטת נד"ב מתיישבת עם הנקודה הזאת. ואולם, בניגוד לעילה החוזית, העילה האמונאית מקנה עקרונית למוטבים גם תביעה לרווח של חברות הביטוח המפרות – דהיינו, נוסף על רכיב הפוליסה ולתשואות עליו, גם לדמי הניהול שגבו בניכוי הוצאות בפועל, שאותן הן היו רשאיות להוכיח. רכיב זה של הרווח לא נתבע כלל.

לפי הדימוי המפורסם שטבעו רוברט מנוקין ולואיס קורנהאוזר במאמרם המכונן, סכסוכים מיושבים ופשרות נחתכות במסגרת משא ומתן בצילו של הדין – לנוכח הזכויות המהותיות והדיוניות שהדין מקנה לכל אחד מהצדדים. פרשות יצחקי ומיטב דש מדגימות את התובנה הזאת בחדות יוצאת דופן, במיוחד לנוכח ההיקף הכספי העצום של הסכסוכים והמאמץ הניכר שהוקדש לבירורם. חרף העובדה שהדין מסוכך על הצדדים בשני ענפים נפרדים – חוזי ואמונאי – ההתדיינות בשתי הפרשות התנהלה רק בצילו של אחד מהם, והדבר השפיע על התוצאה.

נסיים בשיר.

הערה: רשימה זו מבוססת על הרשימה "לא עילה אלא עילה – ושוב פשרה בתובענה ייצוגית על גביית עמלה שלא כדין בידי אמונאי", שפורסמה ב"נקודה בסוף משפט". ראו נא זאת גם כהזמנה לעיין ב"נקודה" ולהירשם לעדכונים.