הסמכת בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה בתובענה הייצוגית

נייר העמדה עוסק בהליך בו בית המשפט הוסמך לפסוק בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ובשאלה האם בשל כך התייתרו מנגנוני הבקרה והפיקוח על אישור הסדר פשרה הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות

ת"צ (כלכלית ת"א) 60270-12-19 מייק קשטן נ' אלכס שניידר (נבו 21.6.23)[1]:

בשנת 2021 אושרה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ע"י השופטת רות רונן, בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילות של הפרת חוק החברות[2], הפרת חוק ניירות ערך[3] ותקנות ניירות ערך (הצעת רכש).[4] בהמשך, כב' השופטת סיגל יעקבי אישרה הסדר פשרה בהתאם למתווה שהוצע על ידי בית המשפט מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט[5] המקנה לבית המשפט, בהסכמת הצדדים, סמכות לפסוק בדרך של פשרה שבעלי הדין רשאים לקבוע את גבולות הגזרה שלה. במקרה דנן, התובע והנתבעים הסכימו על טווח פיצוי רחב מאוד, החל מ-500 אלף ועד חמישה מיליון ש"ח (שווה ערך שבין 7.5% ל-75% מהנזק הנתבע). בנוסף, וזהו העניין שאותו נייר העמדה יבחן, בית המשפט נעתר לבקשת הצדדים להימנע מהפעלת מנגנוני אישור הפשרה הקבועים בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות[6] (להלן: החוק), היינו, מינוי בודק, פרסום ההודעה בדבר הסדר הפשרה, מתן אפשרות לבקש יציאה מהקבוצה ואת הזכות להתנגד לפשרה (ע"י חברי הקבוצה, היועץ המשפטי לממשלה וגופים אחרים).[7]

לטענת הצדדים, בהתחשב בשלב המתקדם בו היה נתון ההליך – לאחר אישור התובענה כייצוגית, הגשת תצהירים וחוות דעת ושמיעת עדויות המומחים, ולנוכח העובדה שהסדר הפשרה הינו פרי הצעת בית המשפט, מתייתר הצורך להפעיל את מנגנוני אישור הפשרה הקבועים בסעיפים 18 ו-19 לחוק.[8] לדידם, התכלית של מנגנונים אלה היא מניעת קנוניה בין בעלי הדין על חשבון חברי הקבוצה המיוצגת. זוהי הבעיה המוכרת כ"בעיית הנציג" – בעוד שהתובע המייצג ובא כוחו נושאים בעלויות ובסיכונים הכרוכים בניהול התובענה, הם נהנים רק מנתח חלקי מתוך הסעד, ולכן הם עשויים להסכים לפשרה ששוויה נמוך עבור חברי הקבוצה הנעדרים משולחן המשא ומתן. כדי להתמודד עם בעיה זו קבע המחוקק פרוצדורה של בקרה ופיקוח על אישור הסדר הפשרה (או ההסתלקות, בשינויים המחויבים לפי ס' 16 לחוק).[9] ואולם, נטען שכאשר הסדר הפשרה מוצע על ידי בית המשפט, ובייחוד לאור שיקול הדעת הרחב שניתן לו לעניין הסעד, נשמרת התכלית של עמידה על האינטרסים והזכויות של חברי הקבוצה, שכן בית המשפט הוא גוף שביכולתו לערוך את האיזון הראוי בין טובת התובע, הנתבעים, וכלל חברי הקבוצה.[10]

באשר למקור הסמכות של בית המשפט להימנע מהפעלת מנגנוני אישור הסדר הפשרה, הצדדים הסתמכו על ההלכה שנפסקה בעניין סבו.[11] בהליך זה, נקבע בבית המשפט העליון מפי השופטים פרוקצ'יה ודנציגר וכנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין שכאשר הסדר הפשרה הוצע על ידי בית המשפט על בסיס היכרות מעמיקה עם פרטי ההליך, החשש מפני בעיית הנציג אינו קיים ולכן הפעלת הפרוצדורות הקבועות בסעיפים 18 ו-19 לחוק נתונה לשיקול דעת שיפוטי. השופטת יעקבי נעתרה לבקשת הצדדים תוך אימוץ הנימוקים שהוצגו לעיל, והוסיפה נימוק לשוני לפיו לא נעשה בין הצדדים "הסכם ליישוב הסכסוך", כלשון סעיף 18(א) לחוק, אלא הסדר לקביעת מנגנון ליישוב הסכסוך.[12] לפיכך, אליבא דיעקבי, הפעלת הפרוצדורות איננה מתחייבת.

לא אחת הדגישו בתי המשפט את חשיבות ההוראות הקבועות בחוק בעניין אישור הסדרי פשרה. כך למשל, כב' הנשיאה אסתר חיות טענה בעניין דור אלון שתכלית אחת של ההוראות היא מתן פתרון לבעיית ניגוד האינטרסים בין בעלי הדין מחד, לבין חברי הקבוצה המיוצגת מאידך.[13] נימוק נוסף שנשמע הוא שהגופים אליהם נמסר הסדר הפשרה המוצע (ובכללם בודק בעל מומחיות בנושא הנדון) מסייעים לבית המשפט לקבל החלטה מושכלת.[14] מעבר לכך, קיימת דעה בפסיקה לפיה תחולת הלכת סבו באשר לאי-קיום ההוראות מוגבלת לערכאת ערעור בלבד.[15] מכאן ניתן ללמוד כי בתי המשפט רואים במנגנונים אלה כלי מהותי לשמירה על זכויות חברי הקבוצה המיוצגת, ולא הליך פרוצדורלי-טכני גרידא.[16] מנגד, הימנעות מהפעלת מנגנוני אישור הפשרה תורמת ליעילות דיונית וחוסכת במשאבים שיפוטיים. גם העובדה שנדירות הפעמים בהן חברי קבוצה מגישים התנגדויות לפשרות או מבקשים לצאת מהקבוצה המיוצגת עשויה להוות הצדקה לפסיקה בעניין קשטן.

בספרות המשפטית, מנהג אי קיום הפרוצדורות זכה לביקורת נוקבת. המלומדים פלינט וויניצקי מציינים שמלבד התמודדות עם בעיית הנציג, פרסום הסדר הפשרה ושמיעת התייחסויות אליו מאפשרים לבית המשפט להיחשף למכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין, ועל כן ראוי לצמצם את תחולתה של הלכת סבו.[17] הדבר נכון במיוחד כאשר הסדר הפשרה כולל הסדרה עתידית על חשבון הפיצוי לחברי הקבוצה. בפרשת ותד[18] למשל, הסדר פשרה שכלל בעיקרו הסדרה עתידית עמד בניגוד לנוהל חדש של הגורם המאסדר הנוגע לעניין. אלמלא הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהסבה את תשומת לבו של בית המשפט לדבר, ייתכן שהיה מאושר הסדר פשרה שלא תרם לקבוצה המיוצגת מאומה. בנוסף, טוענים פלינט וויניצקי כי גם אם נניח שהסכם הפשרה הוגן וסביר, אין לשלול מחברי הקבוצה את זכותם החוקתית לגישה לערכאות בדרך של יציאה מהקבוצה והגשת תביעה אישית.[19] נימוק אחר שתומך בעמידה דווקנית על הפעלת המנגנונים נובע מהיותם אמצעי יעיל להבחנה בין תביעות איכותיות לתביעות סרק. פרופ' אלון קלמנט מסביר כי ברוב המקרים, תביעות ופשרות המסוכלות בשל עלויות הפעלת המנגנונים ממילא אינן ראויות.[20]

אם כן, נראה שאין חולק על חשיבות פרסום הסדר הפשרה, מתן האפשרות להתנגד וזכות היציאה מהקבוצה. השאלה המרכזית היא האם ראוי, כאשר בית המשפט הוא שמציע את הסדר הפשרה, להכפיף את הפעלת הפרוצדורות הללו לשיקול דעת שיפוטי. לטעמי, התשובה המתבקשת היא שלילית בשל מספר נימוקים מצטברים. ראשית, אחת המטרות של חוק תובענות ייצוגיות (המופיעה בראש רשימת המטרות שהחוק נועד לקדם) היא מימוש זכות הגישה לבית המשפט.[21] על מנת להגשימה יש לאפשר לחברי קבוצה שאינם מעוניינים שהסדר הפשרה יחול עליהם לצאת מן הקבוצה ולהגיש תביעה אישית. שנית, חשיפת בית המשפט למכלול הנתונים הרלוונטיים על ידי הגופים המקצועיים תורמת לדיוק ההכרעה השיפוטית. שלישית, אין לבכר את ערך היעילות על פני האמת והצדק עד בלי די. יש להתחשב בכך שבלאו הכי, רובן המוחלט של התובענות הייצוגיות מסתיים בהסדרי פשרה והסתלקות על מנת ליישב סכסוכים במהירות ולחסוך במשאבים, באופן שיש בו כדי לגרוע מן הדיוק והצדק בהכרעה. לבסוף, בשקילת היעילות המושגת כתוצאה מאי הפעלת הפרוצדורות, יש להביא בחשבון שכך נחלשת ההרתעה מפני הגשת תביעות סרק, אגב פגיעה בערך היעילות עצמו.

[1] ת"צ (כלכלית ת"א) 60270-12-19 מייק קשטן נ' אלכס שניידר (נבו 21.6.23) (להלן: עניין קשטן).

[2] ס' 192, 328(א), 331 ו-333 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

[3] חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968.

[4] תקנות ניירות ערך, התש"ס-2000.

[5] ס' 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

[6] עניין קשטן, לעיל ה"ש 1, בפס' 1.

[7] ס' 18-19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

[8] עניין קשטן, לעיל ה"ש 1, בפס' 22.

[9] ס' 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

[10] עניין קשטן, לעיל ה"ש 1, בפס' 22.

[11] רע"א 8479/02 ד"ר תמר סבו נ' רשות שדות התעופה בישראל (נבו 15.12.2008).

[12] עניין קשטן, לעיל ה"ש 1, בפס' 29.

[13] רע"א 1644/15 אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, בפס' 9 (נבו 27.5.2015). יש לציין כי מאותו פסק דין משתמע שהנשיאה חיות מכירה באפשרות להימנע מהחלת ההוראות, בהתאם להלכת סבו.

[14] שם.

[15] ראו למשל ת"צ (מחוזי י-ם) 9227-07 אורן נ' קולנוע חדש בע"מ, בפס' 16 (נבו 3.5.2010); ת"צ (מחוזי י-ם) 2618-08 אראל דניאל נ' פרטנר תקשורת בע"מ (נבו 19.7.2010). אף על פי כן, קריאה קפדנית של פסק הדין בעניין סבו מלמדת שההלכה אינה מוגבלת לערכאת ערעור בלבד, שכן ע"פ השופטת פרוקצ'יה החשש מפני קנוניה בין התובע המייצג לבין הנתבע אינו קיים "במיוחד [...] כאשר ההצעה מוצעת על ידי ערכאת הערעור".

[16] ת"צ (מחוזי מרכז) 30028-04-11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' יצחקי, בפס' 11 (נבו 29.6.2015); ראו גם רע"א 1023/21 גל גורודיסקי נ' אליונה ברניק (נבו 30.7.2023), שם על אף שבית המשפט העליון הביע דעתו שהסדר הפשרה ראוי, הוא ראה לנכון להחזירו למחוזי על מנת שיידרש להוראות החוק החלות על אישור הסדר פשרה.

[17] אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 641 (2017).

[18] ת"צ (מחוזי י-ם) 51227-09-12 ותד נ' חברת דואר ישראל בע"מ, בפס' 9-15 (נבו 7.8.2016).

[19] פלינט וויניצקי, לעיל ה"ש 17, שם.

[20] אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה ייצוגית" משפטים מא 5, 81-84 (2011). ע"פ פרופ' קלמנט, עלות הפרוצדורות מרתיעה מפני הגשת תביעות והסדרי פשרה ששוויים נמוך, או תביעות ששוויין גבוה אך סיכוייהן נמוכים (ככלל, אלו תביעות סרק). זאת, מפני שבמקרים אלה ערכה הצפוי של התביעה או הפשרה נמוך מעלות ההתדיינות. מנגד, היא אינה מרתיעה מפני הגשת הסדרי פשרה ותביעות ששוויין וסיכוייהן גבוהים.

[21] ס' 1(1) לחוק תובענות ייצוגיות.