שני הליכים, התנהגות אחת: על היחס בין התובענה הייצוגית להליך הפלילי

בעבודה זו אבחן את יחסי הגומלין בין התובענה הייצוגית לבין ההליך הפלילי המתנהל בגין אותה התנהגות, מנקודת מבט של תכליות ההליכים. כמו כן, אציע כיצד לדעתי על בית המשפט לכייל את הסנקציות בין ההליכים כך שסכומן הכולל ישקף הרתעה ראויה, תוך שמירה על איזון בין התכליות המהותיות והדיוניות. כמו כן, יובהר מראש כי הכיול המוצע בעבודה זו נוגע לרכיב ההרתעתי-עונשי של ההליכים בלבד, וכי לעיתוי ההכרעה בכל אחד מההליכים עשויה להיות משמעות מהותית לשאלת הכיול, כפי שיפורט להלן.

ראשית, אציג את תכליות שני ההליכים ואטען כי הם משלימים זה את זה ואינם ממצים האחד את משנהו; שנית, אציג מספר נימוקים התומכים בקיומם המקביל; ולבסוף תוצע עמדה בדבר האופן הראוי להכריע בהליכים אלו, תוך התחשבות בסדר הכרונולוגי של ההכרעות ותוצאותיהן.

חוק תובענות ייצוגיות (להלן: "החוק")[1] בעל אופי פרוצדורלי מובהק, ואינו יוצר עילות תביעה עצמאיות.[2] זאת בניגוד לחוקים אחרים כגון: פקודת הנזיקין,[3] או חוק העונשין.[4] עם זאת, קבע המחוקק בסעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות את מטרות מהותיות להליך, וביניהן המטרה שעניינה "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו".[5] מטרה זו מעוררת שאלות בדבר יחסי הגומלין בינו לבין מטרות ההליך הפלילי כשמתקיימים הליכים מקבילים בגין אותה התנהגות.

מבחינת תכלית ההרתעה, ההליך הייצוגי מרתיע מזיקים פוטנציאליים בעיקר באמצעות יצירת נטל כלכלי ותדמיתי משמעותי.[6] גם ההליך הפלילי נועד, בין היתר, להרתיע מפני ביצוע עבירות, הן ברובד אישית והן ברובד הכללי.[7] מתעוררות אפוא מספר שאלות: מה היחס בין הליכים אלו? האם ההליכים מייתרים זה את זה? והאם שניהם יחד עלולים ליצור הרתעת יתר? 

בפרשת פריניר נידונו שאלות אלו.[8] בערכאה הדיונית קבע בית המשפט המחוזי, כי המטרה הציבורית שביסוד מוסד התובענה הייצוגית – ובכלל זה ההגנה על ציבור הצרכנים – הושגה מעצם העמדתה לדין פלילי של פריניר בגין הפרשה שביסוד התביעה.[9] קביעה זו נהפכה בערעור לבית המשפט העליון בו קבע השופט ח' מלצר (כתוארו דאז), כי כל עוד לא הסתיים ההליך הפלילי בהרשעה שבצידה סנקציה של ממש, מידת ההרתעה הנובעת ממנו מוגבלת, אם בכלל קיימת. עוד נקבע, ולעניינו זה העיקר, כי ההרתעה המרכזית טמונה בהיקף הסיכון הכלכלי הצפוי לנתבע; וסיכון זה בעל מגבלה מובנית במסגרת קנס פלילי, ביחס לחשיפה הכלכלית הנרחבת הצפויה לו במסגרת התובענה הייצוגית.[10] משמע, בית המשפט הכיר בקיום ההליכים במקביל כמשלימים זה את זה. עם זאת, השלמה זו לא שוללת כפל הרתעתי אפשרי; וכן, כפי שאטען בהמשך, הקביעה במקרה של פריניר מתאימה לשלב הדיוני שבו היה מצוי ההליך הפלילי – טרם הסתיים בסנקציה ממשית.[11]

מבחינת תכלית אכיפת הדין, ההליך הפלילי נחשב לאמצעי האכיפה המשמעותי ביותר שבידי המדינה,[12] ויש הגורסים כי עצם פתיחתו של הליך פלילי מהווה סנקציה כבדת משקל כשלעצמה, אף בטרם הוכרעה אשמתו של הנאשם.[13] ואולם ישנם מספר נימוקים לקיום שני ההליכים במקביל לתכלית זו:

מבחינה מהותית: ראשית, מנגנון הפיצוי בהליך הפלילי,[14] בעל תכלית שונה מזו שביסוד ההליך הייצוגי ומתמקד בנפגע הספציפי, מהווה חלק מעונשו של הנאשם ומוגבל בתקרה קבועה.[15] מנגד, הפיצוי בהליך הייצוגי נועד לתת מענה לנזקים מפוזרים בין חברי קבוצה רחבה, שאינם מצדיקים בנפרד הגשת תביעה אישית.[16] משכך, אין הפיצוי הפלילי יכול להעניק לנפגעים סעד הולם בגין מלוא נזקיהם. שנית, נקבע בפסיקה כי התובענה הייצוגית ממלאת תפקיד של אכיפה אזרחית-פרטית, בפרט בתחומים המתאפיינים ב"תת-אכיפה" מצד הרשויות המוסמכות, ובכך משלימה את מערך האכיפה הציבורית.[17] לדעתי שיקול זה בעייתי לענייננו, שכן עצם קיומו של הליך פלילי בעניין פלוני מצביע דווקא על אמצעי אכיפה אפקטיביים באותו מקרה, ומחליש את הטענה כי האכיפה האזרחית נדרשת למניעת תת-אכיפה. שלישית, בהליך הפלילי נדרשת מידת הוכחה מחמירה – "מעבר לכל ספק סביר" – ואילו בהליכים אזרחיים, כמו בהליך ייצוגי, מכריע בית המשפט על פי מאזן ההסתברויות. כך, ייתכן שיינתן פסק דין לחובת הנתבע בהליך הייצוגי, ובד בבד יזוכה אותו אדם מן האם הפלילי שיוחס לו.

מבחינה דיונית: לכאורה, ניתן לטעון לעיכוב ההליך הייצוגי עד סיום ההליך הפלילי. ככלל, נדחתה טענה זו וההלכה היא שיש לאפשר ניהול מקביל של שני ההליכים, למען יעילות דיונית ועקב הקושי להעריך את מועד סיומו של ההליך הפלילי.[18] עיכוב הליכים יישקל רק במקרים חריגים, בהם קיים חשש לפגיעה בהליך הפלילי או בזכויות הנאשם.[19]

מנימוקים אלו עולה כי קיום ההליכים במקביל מוצדק ע"י בית המשפט. כעת, נדרש לבחון כיצד ראוי להתייחס לשפעתם המצטברת. לדעתי, על בית המשפט לאמץ נקודת מבט הוליסטית על מכלול הסנקציות הכלכליות המוטלות על הנתבע, כמערכת אחת, ולא כהליכים נפרדים הפועלים בחלל ריק. להלן אנתח את יחסי הגומלין בין ההליכים תוך הבחנה בין ארבעה תרחישים אפשריים:

כאשר ההליך הפלילי מסתיים לאחר ההליך הייצוגי: בתרחיש הראשון,[20] בית המשפט הפלילי מצוי בעת גזר הדין במצב שבו חלק מתכלית ההרתעה כבר הושגה, ועליו לכייל את הסנקציה הכלכלית-פלילית בהתאם, כך שלא תהיה חריגה של סכום הסנקציות ותיווצר הרתעת יתר. הרתעת יתר אינה רצויה לא רק ממניעים מוסריים, אלא מהחשש לצינון ופגיעה בפעילות כלכלית תקינה ויעילה.[21] בתרחיש השני, ההליך הפלילי מסתיים בזיכוי לאחר שההליך הייצוגי כבר הוכרע ואינו מעורר קושי של ממש. הזיכוי לא משנה את תוצאת פסק הדין האזרחי החלוט שהוכרע כהליך עצמאי.

כאשר ההליך הפלילי מסתיים לפני ההליך הייצוגי, באופן כללי, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי עשויים להוות ראיה לכאורה לחובת הנתבע מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות.[22] הדבר יכול להקל על בית המשפט להטיל אחריות על הנתבע גם בהליך הייצוגי האזרחי.[23] בתרחיש הראשון, ההליך הפלילי מסתיים בזיכוי לפני תום ההליך הייצוגי. במצב זה אין בזיכוי כדי לחסום את ההליך הייצוגי, שכן כפי שטענתי קודם – מידת ההוכחה המחמירה בהליך הפלילי אינה מכריעה את שאלת האחריות האזרחית. בתרחיש השני, ההליך הפלילי מסתיים בהרשעה המוקדמת לתום ההליך הייצוגי. תרחיש זה הוא המורכב ביותר, ועמדתי לגביו אינה חפה ממתח נורמטיבי. אולם לדעתי, ראוי שיתחשב בית המשפט בהכרעתו בהליך הייצוגי, במרכיב ההרתעה שכבר בא לידי ביטוי חלקי בעונש הפלילי.[24] כאמור, ההצדקות לכך הן שעיכוב ההליך הייצוגי והרתעת יתר, פוגעים ביעילות דיונית ובהתנהגות כלכלית וראויה בהתאמה. לכן, משבחרה המערכת לאפשר הליכים מקבילים במצבים אלו, עליה לקבל גם את תוצאתם; זאת גם אם נדרשת הפחתה מסוימת בפיצוי לחברי הקבוצה.

לסיכום, ההליכים הפלילי והייצוגי, הם מנגנוני אכיפה והרתעה משלימים, לכן כאשר שני ההליכים מוטלים על אותו נתבע בגין אותה התנהגות, סכום הסנקציות הכולל הוא הקובע את עוצמת ההרתעה בפועל. עיקרון הכיול המוצע מחייב את בית המשפט להתחשב בהשלכותיו של ההליך המקביל בעת קביעת הסנקציה שבפניו. לדעתי הכרה בעיקרון זה תגשים את מטרת ההרתעה הראויה מבלי לחרוג ממנה, ותשקף את האיזון הנדרש בין תכליות ההליכים.

[1] חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").

[2] ראו התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, המפרטת את הפרות הדין שניתן להגיש בגינן בקשה לתובענה ייצוגית.

[3] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

[4] חוק העונשין, התשל"ז-1977.

[5] סעיף 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

^[6] ע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל, בפס' 35 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (נבו 22.9.2014).

[7] סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין.

[8] ע"א 8037/06 שי ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פ"ד סז(1) 410 (2014) (להלן: "פרשת פריניר").

[9] שם, בפס' 80 לפסק דינו של השופט ח' מלצר.

[10] שם.

[11] ע"א 6266/19 מדינת ישראל המינהל האזרחי באיו"ש נ' צבי אבנון, בפס' 11 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (נבו 25.8.2021). פסקה זו דנה בתכלית ההרתעתית של ההליך האזרחי באופן כללי ("הרתעה באמצעות הכיס"), כמשלימה את תכלית ההרתעה הפלילית באמצעות ענישה.

[12] ע"פ 7644/17 יעקב גראד נ' מדינת ישראל, בפס' 3 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (נבו 21.10.2018).

[13] בג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769 (1996), בפס' 3 לנשיא ברק (כתאורו דאז).

[14] סעיף 77 לחוק העונשין.

[15] שם. ראו גם בפרשת פריניר לעיל, ה"ש 9.

[16] אלון קלמנט "התביעה הייצוגית כמכשיר לנטרול יתרונותיו של נתבע יחיד על פני תובעים רבים", מחקרי משפט כא, 387, 391 (2004).

[17] פרשת פריניר, לעיל, ה"ש 9.

[18] רע"א (ירושלים) 854/97 לופטין יצחק נ' מוניקה תכשיטים בע"מ, פס' 3 להחלטתה של השופטת ט' שטרנסברג-כהן (נבו 30.4.1997).

[19] רע"א 8545/23 ורידיס אינווירונמנט בע"מ נ' ארנון צור, פס' 21 להחלטתו של השופט ע' גרוסקופף (נבו 4.3.2024).

[20] שם.

[21] ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף, בפס' 16 לפסק דינו של השופט י' עמית (כתוארו דאז) (נבו 14.6.2011).

[22] סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

[23] עניין ורידיס, לעיל, ה"ש 19, בפס' 20.

[24] סעיף 20(ד)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.