נייר עמדה -גילוי מסמכים ככלי הגנתי בתובענות ייצוגיות

בהליך הייצוגי, בקשת אישור התובענה הפכה זה מכבר להליך בפני עצמו, והלכה למעשה מביאה למצב בו התובענה הייצוגית מחולקת לשני הליכים.[1] מטרתו של שלב אישור הבקשה היא סינון תובענות לא ראויות, על מנת להקטין עלויות ואת הסיכונים הכרוכים בהליך מלא לצדדים ולמערכת, ולצמצם את ההשפעה המצננת של ההליך המשפטי על פעילויות שיש להן תועלת חברתית.[2] אולם, סינון בשלב זה טומן בחובו גם סכנות, מאחר והוא יכול לשמש משיבים (להלן: נתבעים) הן בכלים הגנתיים לגיטימיים והן כאסטרטגיה להכביד על ניהול ההליך.[3] כלי אחד בידי נתבעים בשלב זה, הינו שלב גילוי המסמכים, בו החשש המרכזי הוא הסטת ההליך מבירור השאלות במרכזו, לבירור פולשני בענייניו האישיים של התובע המייצג. בנייר עמדה זה אטען כי השאלה אינה אם יש להכיר בזכותם של משיבים לבקש גילוי מסמכים בשלב האישור, אלא באילו תנאים יש לאפשר זאת מבלי להפוך את הגילוי לכלי הרתעתי הפוגע בתכליות ההליך הייצוגי.

סעיף 4(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, קובע כי בית המשפט רשאי להורות על קיום קדם משפט כבר בשלב בקשת האישור, אם נמצא כי השלב יעזור בייעול, פישוט, קיצור וזירוז או אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין.[4] מכוח סעיף 4(ב) לתקנות, ניתנת הזכות לגילוי מסמכים. זאת, בתנאי שמתקיים כי המסמכים שנתבקשו נוגעים לשאלות הרלוונטיות לאישור התובענה. בנוסף, המבקש נדרש להעמיד תשתית ראייתית ראשונית להתקיימות התנאים לאישור הבקשה המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.[5] 

נוסח התקנה מייצר מצב לכאורי של סימטריה בין בעלי הדין, אולם הא-סימטריה המובנית בפערי המידע משנה את אופי השימוש בה הלכה למעשה.[6] זאת, מאחר והתובע מבקש גילוי כדי לבסס קיומה של פגיעה, ואילו נתבע מבקש גילוי על מנת לערער על התאמתו של התובע או של ההליך. ראשית, גילוי המסמכים עבור התובע מתיר בשלב זה, רק גילוי מסמכים שיעזרו לבסס את התנאים המנויים בסעיף 8(א), אך עליו להגיע עם תשתית ראייתית ראשונית עוד לפני שלב הגילוי.[7] גילוי המידע הרלוונטי מאפשר בעיקר ביסוס וחיזוק התשתית הראשונית שהובאה על מנת להגביר את סיכויי התביעה בעיני השופט.[8] מנגד על מנת שהנתבע ישתמש בגילוי מסמכים כדי להגן על עצמו, בפועל הוא יכול לבקש גילוי בעניינים הנוגעים לסעיף 8(א)(3) ו-(4) לחוק, התנאים לאישור הנוגעים לניהול התובענה בדרך הולמת ובתום לב ע"י התובע ובא כוחו, או בעניין עילתו האישית של התובע. מאחר והתנאים המנויים בסעיף קטן (1) ו-(2) נוגעים למידע הקיים בידיו של הנתבע עצמו (קבוצת הנפגעים, מחדלים או תקלות, פרוטוקולים וכו') אינם רלוונטיים לבקשת גילוי מצדו.[9] מכך נובע החשש כי בקשות גילוי מצד נתבעים יהפכו מבירור ראשוני של עילה קבוצתית לבירור פולשני כנגד התובע.

דוגמה למתח שנוצר בבקשת גילוי מצד הנתבע הגיעה לבית המשפט העליון בעניין "האחים בכבוד",[10] בו הפך השופט גרוניס את החלטת המחוזי שדחתה בקשת גילוי מסמכים של הנתבע. שם קבע, כי הוא מורה על גילוי קבלות בטווח חצי שנה לפני הגשת בקשת האישור,[11] אשר יוכיחו אם התובעים שומרי כשרות. זאת מאחר ועילת התביעה האישית הייתה פגיעה באוטונומיה, עוגמת נפש ונזק ממוני (עבור הכשרת כלי מטבח) בעקבות הטעיה של אטליז שהבשר בו נמכר ככשר.[12] 

החשש מפני השימוש בגילוי מסמכים מצד הנתבעים הוא הפיכתו לכלי הרתעתי כנגד תובעים פוטנציאליים. כאשר גם בידי הנתבעים יכול להפוך הכלי ל"מסע דיג" כנגד תובעים, וגילוי רחב מדי יפגע באופן לא מידתי בפרטיותם של תובעים מייצגים.[13] במאזן הכוחות והעלויות של ההליך הייצוגי, מוטיבציית הנתבע, שלרוב חזק מן התובע, היא להאריך את ההתדיינות על מנת להתיש את התובע ולהביא להסתלקותו או לפשרה המטיבה עם הנתבע, וכדי להערים עלויות שיכבידו על ניהול ההליך. לכן, בקשת גילוי מצד הנתבע עשויה להאריך את ההליך, להגדיל עלויות ולהגביר את החשש מפני חשיפת מידע פרטי. אף שאסטרטגיה זו כשרה מבחינה דיונית, היא טומנת סכנות אשר יש להיזהר מפניהן, ועל כן יש להגביל אותה במידת האפשר תוך איזון זכות הנתבעים להגן על עצמם. מתח זה עמד במרכז פסק הדין בעניין סבירסקי.

רע"א 17178-10-25 ניר סבירסקי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ- פסק דין של השופטת רונן, בו נדונה בקשת ערעורם של מבקשי בקשת האישור, על החלטה במחוזי לקבל בקשת הנתבע למתן צו גילוי מסמכים ומענה על שאלון.[14]  שתי שאלות עקרוניות נדונו, הראשונה- האם לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על גילוי מסמכים לבקשתו של נתבע. השנייה- מה הם גבולות היישום של הסמכות אם היא נתונה.[15] כך קבעה השופטת רונן, באופן חד משמעי כי הסמכות נתונה, ולהסדר המעוגן בתקנה 4(ב) אופי הדדי כלפי בעלי הדין בבקשת אישור.[16] השופטת רונן מדגישה כי החשש המרכזי כמו שהוזכר כאמור לעיל הוא ניצול לרעה של הליך הגילוי ככלי הרתעתי, באופן שעלול לפגוע בתכלית ההליך. על כן היא מגדירה שלושה גבולות, הראשון- דרישת הרלוונטיות בהתאם לתקנה 4(ב)(1) כפי שהובהר לעיל. השני- דרישת התשתית הראייתית  הראשונית, על אף שתקנה 4(ב)(2) אינה חלה כלשונה על נתבע, זאת על מנת למנוע בקשות סרק וכי בקשת הגילוי, נועדה לבסס עילה שהנתבע הראה כי יש לה בסיס מלכתחילה. לבסוף, דרישת האיזון בין מידת תרומת המסמכים לבירור המחלוקת לבין הפגיעה בזכויות מוגנות ובאינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין או צדדים שלישיים, כבכל בקשת גילוי.[17] חשיבותו של פסק הדין היא בכך שהוא מאשר את זכות הגילוי של נתבעים בשלב בקשת האישור, אך במקביל מבהיר כי הזכות אינה יכולה לשמש להכבדה, הרתעה או פגיעה בלתי מידתית בפרטיות התובע.

לטענתי, פסק הדין אינו פותר את כלל הקשיים והחששות שהועלו עד כה בעניין בקשות גילוי של נתבעים, מאחר והשלב בו עסקינן רווי פערי מידע והתמונה העובדתית טרם החלה להתברר. המבחנים שהובאו ע"י השופטת רונן מותירים שיקול דעת רחב לבית המשפט, ואיני סבור כי השופטים בשלב זה בבקשת האישור אוחזים בכל המידע הנדרש כדי לאכוף את ההגבלות בצורה מספקת. לכן, ארצה להציע מודל תלת-שלבי, אשר נותן מענה מדורג לסיכוני ההכבדה, הרתעה או חדירה לפרטיות. בשלב הראשון, דרישת הנמקה קונקרטית- השופטים ייחסו משקל רב יותר להנמקות הנתבעים בבקשות הגילוי, בכך בית המשפט יבהיר כי חוסר הסבר מנומק ומדויק יביא לדחיית הבקשה. בשלב השני, הטלת עלויות הגילוי של התובע על הנתבע- כך אם ראה בית המשפט לנכון לאשר בקשה מכבידה או רחבה, ניתן יהיה להציע דרך לכימות העלויות בראיית התובע אשר ממציא את מסמכיו, ולהטיל אותן על הנתבע.[18] בשלב השלישי, הרחבת הרף הראייתי- כך גם כאשר מתגלה המידע של התובע, הנתבע יידרש בשלב ההוכחות לעבור רף ראייתי מחמיר יותר בעיני בית המשפט.[19] לחילופין, אם שימש הגילוי לרעה, יוצע להשיט סנקציות דיוניות או כספיות על הנתבע, על מנת להרתיע אותו מלכתחילה או להענישו לאחר מעשה. יישום שלבים אלו בדירוג, יכול לעזור לשופטים לקבל בקשות גילוי בצורה קפדנית יותר, ועם סט כלים שעומד לרשותם כדי לנווט בשלב זה בהליך, על מנת למנוע את התממשות הסכנות שהוצגו בנייר זה, ולהבטיח את זכות הנתבעים להגן על עצמם בהליך הוגן.

[1] אלון קלמנט ורות רונן "בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית" עיוני משפט מב 5 (2019), עמ' 6.

[2] שם, עמ' 51.

[3] שם, עמ' 7.

[4] תקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע–2010, ק"ת 911, ס' 4(א).

[5] שם, ס' 4(ב).

[6] ראה ה"ש 1, עמ' 10.

[7] ה"ש 4, ס' 4(ב)(2).

[8] רע"א 17178-10-25 סבירסקי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (19.11.2025, נבו) (להלן: עניין סבירסקי), פס' 20.

[9] שם.   חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, ס"ח 264, ס' 8(א).

[10] רע"א 7956/08 מעדניות האחים בכבוד (94) בע"מ נ' עו"ד שלמה גן צבי (21.4.2009, נבו) (להלן: עניין "האחים בכבוד").

[11] שם, פס' 6 לפסק דינו של הש' גרוניס.

[12] שם, פס' 2 לפסק דינו של הש' גרוניס.

[13] ראה ה"ש 8, פס' 23.

[14] שם, פס' פתיחה.

[15] שם, פס' 10.

[16] שם, פס' 13-22.

[17] שם, פס' 23.

[18] ראה ה"ש 1, עמ' 61.

[19] שם.