חובת ציון שווי התביעה בתובענה ייצוגית: תפיסה פרוצדורלית שאינה מתאימה להליך הייחודי

חובת ציון שווי התביעה בהגשת הבקשה לאישור נתפסת כנתון טכני. אמנם, מקורה של דרישה זו בתכלית פרוצדורלית מסורתית שעניינה בתביעה האזרחית הרגילה. אולם, בהליך הייצוגי היא מעוררת מתח מובנה, שכן בשונה מתביעה רגילה, השווי האמיתי מתברר רק בדיעבד. בימים אלו, תיקון 16 לחוק תובענות ייצוגיות המונח בפני הכנסת מציע לצמצם דרישה זו.[1] בנייר עמדה זה, אבחן את התיקון המוצע והשלכותיו,[2] את המנגנונים הקיימים בחוק תובענות ייצוגיות (להלן: החוק),[3] את השיטה הנוהגת בבתי המשפט ואציע חשיבה מחודשת. אטען כי יש לאמץ את התיקון המוצע מכיוון שהדרישה הנוכחית אינה חיונית ואף עשויה להזיק.

בת"צ 2959-01-19 אביב נ' בנק מזרחי טפחות בע״מ התקבלה תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי מרכז.[4] התביעה הוגשה בגין גביה שלא כדין של עמלה בנקאית הנגבית בגין התראה על חריגה ממסגרת אשראי בחשבון הבנק של לקוחות הנתבעת.[5] עיקר מחלוקתם של הצדדים נגעה לפרשנות הוראת תעריפון הבנק.[6] השופט ויצמן קיבל את פרשנות התובעת והכריע לטובת הקבוצה.[7] עם זאת, באשר לסעד הכספי, נמנע מלקבוע את אופן חישוב הנזק וקבע כי יש למנות מומחה שיבחן האם ניתן לאתר את חברי הקבוצה ולכמת את שיעור הנזק, וכי על בסיס ממצאיו תיקבע דרך הפיצוי הראויה.[8] כמו כן, השופט התייחס לבקשת התובעת להורות השבה מלאה באמצעות מינוי מפקח והוסיף כי אף שהתובעת רשאית לסמוך ידיה על מינוי בעל תפקיד לאחר פסק הדין, בקשה זו תאריך את ההליך במקום לקצרו, ולכן דרך המלך היא מינוי מומחה במסגרת ההליך.[9] פסק הדין ממחיש את הפער שבין הדרישה לציון השווי בפתח ההליך לבין היכולת לבררו במהלכו, פער המשקף תפיסה שאינה תואמת את ייחודיות ההליך ומשליכה על אופן ניהולו.

תקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות מסדירה את תוכנה של הגשת הבקשה והדרישות הצורניות לעריכתה.[10] תקנה 2(7) קובעת כי על המבקש לציין את השווי המשוער של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה ואת האופן שבו חושב או הוערך סכום התביעה. לצד זאת, משאירה פתח לחריג שלפיו ככל שסבור המבקש כי לא ניתן לשער את השווי עליו לפרט את הסיבה לכך.[11] כאמור, לפי התקנה ככלל יש לציין את שווי התביעה בהגשת הבקשה אלא במקרים חריגים. זאת בדומה לדרישת ציון השווי בהגשת כתב תביעה רגילה.[12] לדעתי, הוראה זו אינה מתאימה להליך הייצוגי ולכן ראוי לבחון את שינויה. שווי התביעה אינו נמנה עם תנאי אישור הבקשה[13] ומנגנוני קביעת הסעד בהליך הייצוגי מבטאים את ייחודו. ס׳ 20 לחוק תובענות ייצוגיות מסדיר מנגנונים מגוונים לקביעת הסעד בפסק הדין הנקבעים לאחר הכרעת בית המשפט לטובת הקבוצה.[14] כמו כן, אחד מאמצעי העזר שהוכרו בחוק ובפסיקה לצורך כימות הנזק הוא מינוי ממונה אשר תפקידו לסייע בחלוקת הסעד לחברי הקבוצה ולוודא יישום נאות של החלטת בית המשפט לאחר מתן פסק הדין.[15] לצד זאת, ראוי לציין כי בפועל רוב התביעות הייצוגיות אינן מגיעות לשלב פסיקת הפיצויים אלא מסתיימות בפשרה.[16] ואכן, נקבע מנגנון דומה בחוק לשלב הפשרה לפיו בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה טרם קבלת חוות דעת של בודק, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו.[17] כך שגם בהליך הפשרה המחוקק הכיר כי ציון שווי התביעה אינו הכרחי וכי ראוי לחשבו באמצעות בודק.[18] שני מנגנונים אלה ממחישים כי בירור השווי האמיתי בהליך הייצוגי נעשה בכלים מקצועיים ובשלב מאוחר. כמו כן, בשונה מתביעה רגילה בתביעה ייצוגית האגרה משולמת בסכום קבוע והיא אינה מושפעת מהסכום הנתבע בהגשת התביעה.[19] מכאן נמצא כי שיקול האגרה שהוא מן הטעמים המרכזיים לציון השווי בתביעה הרגילה מאבד ממשקלו בהקשר הייצוגי. בנוסף, כתוצאה ממנגנון האגרות הייחודי תובעים נוטים לנפח את סכום תביעתם,[20] לכן שיקול הסמכות העניינית הנקבע בהתאם לסכום הנתבע[21] מאבד מתוקפו. שכן מרבית התובענות הייצוגיות מוגשות ממילא למחוזי והדרישה אינה משרתת את התכלית שלשמה נועדה.[22] לפיכך, הטעמים שנסקרו מדגימים את ההליך הייחודי ואינם מצדיקים את הדרישה.

במקביל לכך, מונח בפני הכנסת תיקון 16 לחוק תובענות ייצוגיות.[23] התיקון המוצע מבקש למחוק מס׳ 5(ב)(1) לחוק את הסיפה הקובעת כי לעניין הסמכות העניינית יראו את שווי התביעה כשווי המצטבר של תביעות חברי הקבוצה.[24] לפי דברי ההסבר, התיקון נועד להתמודד עם תופעת הגשת תובענות ייצוגיות בסכומים מופרזים, הנובעת בין השאר ממנגנון האגרות הייחודי שתואר לעיל וכן, מרצון התובעים להפעיל לחץ על נתבעים.[25] בנוסף, צוין כי בפתח ההליך קיימים פערי מידע בין הצדדים המקשים על הערכת היקף הנזק וגודל הקבוצה וכי מתעורר קושי אצל חברות ציבוריות המחויבות לדווח על כך וכן, בהתנהלות עסקים זעירים.[26] עמדתי, כפי שתפורט, מצטרפת לתכלית התיקון ותומכת במימושו אך מבקשת לחדד כי הקושי עמוק יותר.

לדעתי, דרישה זו מעלה קושי בשני היבטים מהותיים. ראשית, חובת ציון השווי חסרת תועלת שכן היא שריד מתפיסת התביעה הרגילה. בפועל, שווי הסעד עלול להיות קשה להערכה בידי המבקש[27] עקב הפער בין השווי המוערך לבין השווי הממומש[28] וכן, כפי שתואר בתיקון 16 עקב פערי המידע בין הצדדים.[29] למשל בעניין אביב שנדון לעיל, נדרש בית המשפט למנות מומחה כדי לבחון האם ניתן לכמת את הנזק. לכן, קל וחומר שלא ניתן היה לאמוד את השווי בפתח ההליך.[30] כך גם, בעניין אביעד נדונה במחוזי תביעה ייצוגית נגד חברות ביטוח בגין תגמולי ביטוח. חברות הביטוח ניסו להיתלות בכך שהיקף הקבוצה והסכום לא הוכחו, אולם ניסיונם כשל ונקבע כי יש לבצע את פסק הדין בהתאם לנתונים המצויים בידי הנתבעות ומונה מפקח לביצוע השבה מלאה.[31] דוגמאות אלה מייצגות את השיטה הנוהגת, לפיה מתברר סכום התביעה לאחר מתן פסק הדין, הן בפסקי דין והן בפשרות.[32] שנית, הדרישה אף עלולה להזיק.[33] במישור המשא ומתן והנתבעים, משעה שרובם המוחלט של התיקים מסתיימים בפשרה[34] לדרישת ציון השווי השפעה ישירה על הליך זה. כפי שצוין בתיקון 16, נטיית התובעים לנפח את סכום התביעה[35] עלולה ליצור מנוף לחץ להסדר פשרה מהיר שאינו נתמך במידע רלוונטי.[36] במישור ההכרעה השיפוטית, סכום התביעה המנופח עלול לעגן את שיקול הדעת השיפוטי בהערכת הנזק ופסיקת הפיצויים.[37] בנוסף לאלה, העיקר הוא במישור ההרתעה. הצמדות לתפיסה הדיונית הרגילה עלולה לפגוע באופן ההשבה. כך בעניין אביב, אמירת השופט ויצמן כי דחיית מינוי הממונה לשלב שלאחר פסק הדין תחזיר את ההליך לנקודת ההתחלה בכל הנוגע לכימות הנזק ממחישה את המדרון החלקלק.[38] בהליך הייצוגי הייחודי נדרשים כלים מקצועיים ומומחיות כדי להעריך את הנזק.[39] לפיכך, קיים צורך במינוי ממונה שיפקח על השבה מלאה[40] או במומחה ניטרלי שיבחן את סבירות הסדר הפשרה.[41] ככל שייקבע סכום שרירותי לפי הסכום הנתבע, ללא מנגנונים אלה, עלולה להיפגע ההרתעה במקרים בהם נתבעים לא ישלמו את מלוא הנזק[42] וכמו כן, הסעד לחברי הקבוצה יהיה בלתי הולם.[43] שינוי תפיסתי זה משליך גם על אופן קביעת שכר הטרחה והגמול. בעניין רייכרט בית המשפט העליון קבע כי שכר הטרחה ייגזר מהסכום שנגבה בפועל ולא מזה שנפסק.[44] אף מנגנון זה יבטיח את מימוש הזכאות ובמישרין את ההרתעה בכך שימנע אדישות מצד התובע המייצג ובא-כוחו.[45] היבטים אלה שהצגתי מלמדים אפוא כי הדרישה אינה ניטרלית, ולהיפך היא עשויה להשפיע על תפיסת בית המשפט, ההליך ותוצאותיו.

לסיכום, חובת ציון שווי התביעה אינה עניין טכני גרידא. מעבר להיותה כלל פרוצדורלי שאינו חיוני לבירור ההליך, היא עלולה להשפיע על אופן ניהולו ונוגעת ללב מטרות החוק.[46] לפיכך, אני סבורה כי ביהמ״ש יכול וצריך להעדיף את בירור השווי בכלים מקצועיים מכוח המנגנונים הקיימים בחוק[47] וכי על המחוקק לאמץ את התיקון המוצע בס׳ 5(ב)(1). זאת, בהמשך לעמדתי בנייר העמדה הקודם. שילוב הניירות מוביל למסקנה שראוי לבחון את תיקון 16 לפי חלקיו, שכן ראוי לאמץ את ס' 5(ב)(1) להבדיל מההרחבה המוצעת בס' 3ג.

[1] הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס׳ 16), התשפ״ד-2024, ה״ח 1272, 1278 (להלן: תיקון מס׳ 16).

[2] שם, בעמ׳ 1278–1279.

[3] ס׳ 19(ב)(1) ו-20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006.

[4] ת״צ (מרכז) 2959-01-19 אביב נ׳ בנק מזרחי טפחות בע״מ (נבו 5.4.2021) (להלן: עניין אביב).

[5] שם, בפס׳ 1–4 לפסק הדין של השופט ויצמן.

[6] שם, בפס׳ 2, 7, 23.

[7] שם, בפס׳ 18–19, 56.

[8] שם, בפס׳ 57.

[9] שם, בפס׳ 55.

[10] תק׳ 2 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש״ע-2010.

[11] שם, בתק׳ 2(7).

[12] תק׳ 10(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018; דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, בעמ׳ 10: תקנה זו מחייבת את התובע לפרט בכתב התביעה את רשימת כל הסעדים המבוקשים ואת שווי נושא התובענה. זאת למעט תביעות בשל נזק גוף ותביעות שעילתן בחוק הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים.

[13] ס׳ 4 ו-8 לחוק תובענות ייצוגיות.

[14] ס׳ 20 לחוק תובענות ייצוגיות: בסעיף זה מוסדרים שורת מנגנונים חלופיים לקביעת הסעד בפסק הדין כגון: הוכחת זכאות אישית בידי כל חבר קבוצה, פסיקת פיצוי כספי כולל ובמקרים שבהם פיצוי ישיר אינו מעשי מתן סעד לטובת הקבוצה או הציבור והעברת כספים לקרן לחלוקת כספים.

[15] ס׳ 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; עניין אביב, לעיל ה״ש 4, בפס׳ 52–54; ת״א (מרכז) 5625-08-07 אביעד נ׳ מנורה חברה לביטוח בע״מ, פס׳ 3(ד) לפסק הדין של השופטת דודקביץ (נבו 27.2.2014) (להלן: עניין אביעד).

[16] שי נ׳ לביא ״גלגל המזל: כיצד לחלק את קופת הפיצוי בתובענות ייצוגיות?״ עיוני משפט מ 321, 332, 372 (2017); קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט ״יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית״ משפטים מה 709, 738–741 (2016) (להלן: פרספקטיבה אמפירית).

[17] ס׳ 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; אלון קלמנט ״פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית״ משפטים מא 5, 44, 46 (2011) (להלן: קלמנט פשרה והסתלקות).

[18] ראוי לציין כי בפועל ממנים בודק במספר מועט של תיקים: שם, בעמ׳ 45.

[19] תק׳ 7א ופרט 4א ו-11א לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס״ז-2007.

[20] לביא, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 332, 372; פרספקטיבה אמפירית, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 738–741.

[21] ס׳ 40(1) ו-51(2) לחוק בתי המשפט, התשמ״ד-1984; ע״א 27/77 טובי נ׳ רפאלי פ״ד לא(3) 561 (16.8.1977): חוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט השלום סמכות לדון בתביעות אזרחיות ששווין אינו עולה על 2.5 מיליון ש״ח, ואילו לבית המשפט המחוזי ישנה סמכות שיורית לדון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכות השלום, כאשר חלוקה זו נקבעת ככלל לפי הסכום הנתבע בכתב התביעה.

[22] פרספקטיבה אמפירית, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 724; מחד, לא בהכרח נרצה שתביעות ייצוגיות קלות ערך יוגשו לבית המשפט המחוזי ויעמיסו על המערכת. מאידך, בפועל זו השיטה הנוהגת ועם השנים, נחלשה חשיבות ההפרדה בין הערכאות בסעד כספי: סטיבן גולדשטיין וערן טאוסיג ״הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי המשפט הכלליים״ עלי משפט ג 279, 281–282, 292 (2003).

[23] תיקון מס׳ 16, לעיל ה״ש 1.

[24] שם, בעמ׳ 1278.

[25] שם, בעמ׳ 1278–1279.

[26] שם, בעמ׳ 1279.

[27] קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 16.

[28] שם, בעמ׳ 20, 26; אלון קלמנט ״הפער בין שוויו הנחזה לשוויו הממומש של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית״ משפט ועסקים כ 1, 3–5 (2017) (להלן: קלמנט הפער בין שוויו הנחזה).

[29] תיקון מס׳ 16, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 1279; אלון קלמנט ורות רונן ״בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית״ עיוני משפט מב 5, 18 (2019); רע״א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע״מ נ׳ חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע״מ, פס׳ 13 לפסק הדין של השופט פוגלמן (נבו 11.4.2013): בתובענות ייצוגיות קורה לא אחת שעיקר המידע הנדרש מצוי בידי הנתבע והתובע אינו מודע לו.

[30] עניין אביב, לעיל ה״ש 4, בפס׳ 57.

[31] עניין אביעד, לעיל ה״ש 15, בפס׳ 3 לפסק הדין של השופטת דודקביץ.

[32] ראו למשל: ע״ע (ארצי) 17587-10-15 פרץ נ׳ רשף בטחון (1993) בע״מ, פס׳ 61 לפסק הדין של השופטת גנדלר (28.3.2018); ת״צ (תל אביב-יפו) 30284-01-10 דבוש נ׳ קונקטיב גרופ בע״מ, פס׳ 48 לפסק הדין של השופטת רונן (נבו 23.7.2013); ת״צ (מרכז) 36478-09-18 לפינר נ׳ בנק הפועלים בע״מ (נבו 5.7.2024) (להלן: עניין בנק הפועלים); ת״צ (מרכז) 6343-09-16 לפינר נ׳ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע״מ, פס׳ ו לפסק הדין של השופט פורג (נבו 14.3.2022); ת״צ (מרכז) 1018-03-08 פתאל נ׳ סלקום ישראל בע״מ, פס׳ 48 לפסק הדין של השופטת שטמר (נבו 7.12.2011); ת״צ (מרכז) 1018-03-08 פתאל נ׳ סלקום ישראל בע״מ, פס׳ 7 לפסק הדין של השופטת שטמר (7.4.2014): בשלב ביצוע פסק הדין התגלה שסכום ההשבה גבוה יותר מהסכום שנקבע. מחלוקת זו הוכרעה בהחלטה ונקבע כי העיקר הוא שנקבעה השבה מלאה שלא תופחת במאומה ולכן אין הנתבעת יכולה להיבנות מהצהרה לא מדויקת שנתנה לבית המשפט; גם בהסדרי פשרה התקבלה גישה זו ראו למשל: ת״צ (מרכז) 39507-07-14 לפינר נ׳ בנק דיסקונט לישראל בע״מ (27.9.2020); ת״צ (מרכז) 2047-05-18 אזולאי נ׳ Pay pal Pte Ltd (9.3.2020); ת״צ (תל אביב-יפו) 8726-09-15 תלרז נ׳ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע״מ (27.2.2019); ת״צ (תל אביב-יפו) 21597-03-15 אנגור נ׳ יינות ביתן בע״מ (9.3.2021).

[33] פרספקטיבה אמפירית, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 729: סוגי הסעדים המתבקשים משתנה לפי קטגוריית התובענה הייצוגית, אולם כמעט בכל תיקי התובענות הייצוגיות מתבקש סעד הכולל פיצוי כספי. מסקנה הנובעת מכך היא שדרישת ציון השווי עשויה להשפיע על ההליך הייצוגי בהיקף רחב.

[34] לביא, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 340; פרספקטיבה אמפירית, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 730: על אף שסכומי התביעה האינדיווידואליים נמוכים נדמה כי סכומי הפיצוי המשוערים הנתבעים עבור כלל חברי הקבוצה הם גבוהים במיוחד.

[35] לביא, שם, בעמ׳ 332, 372; פרספקטיבה אמפירית, שם, בעמ׳ 738–741.

[36] תיקון מס׳ 16, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 1278–1279.

[37] Amos Tversky & Daniel Kahneman, Judgment Under Uncertainty: Heuristics and Biases, 185 Science, New Series 1124, 1124-1131 (1974): הממצא הייחודי שעלה במחקר זה היה כי הטיות חלות במידה דומה הן על הדיוטות והן על מומחים; Chris Guthrie, Jeffrey J. Rachlinski & Andrew J. Wistrich, Inside the Judicial Mind, 86 Cornell l. rev. 777 (2001): במחקר זה, נבחנו הטיות קוגניטיביות בקרב שופטים פדרליים. הממצאים הראו כי כל אחת מן ההטיות שנבחנו ובהן הטיית העיגון השפיעו על קבלת החלטות השופטים; מיה בר הלל ואוריאל פרוקצ׳יה ״פרק ב: כלכלה התנהגותית״ אוריאל פרוקצ׳יה הגישה הכלכלית למשפט 71, 107 (2012); איל זמיר ודורון טייכמן ״ניתוח התנהגותי של החלטות שיפוטיות: הישגים ואתגרים״ משפט ועסקים יט 57, 80–81 (2015): מחקרים מראים כי כאשר מוצג לשופט מספר בולט לפני שהוא עורך שיפוט מספרי, הוא ייטה לבצע התאמות ביחס לאותו מספר ואף עלול לבחור ולעבד מידע באופן המושפע ממנו.

[38] עניין אביב, לעיל ה״ש 4, בפס׳ 55.

[39] קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 46.

[40] ס׳ 20(ו) לחוק תובענות ייצוגיות.

[41] ס׳ 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; קלמנט פשרה והסתלקות, לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 44, 46: בניגוד לטענות שהושמעו נגד מנגנון הבודק, מנגנון זה אינו גורע משיקול דעת בית המשפט אלא מסייע לו לבצע את תפקידו.

[42] ס׳ 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות; לביא, לעיל ה״ש 16, בעמ׳ 325–326, 329–330: התפיסה המוצעת בנייר העמדה מתיישבת עם נקודת המבט הציבורית המוצעת במאמר. לפיה, התובענה הייצוגית מפריטה את האכיפה ורותמת את הפרט לאכיפת הדין בשם קבוצה גדולה של ניזוקים; אסף פינק ״תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי״ מעשי משפט ו 157, 159 (2014).

[43] ס׳ 1(3) לחוק תובענות ייצוגיות.

[44] ע״א 2046/10 עזבון שמש נ׳ רייכרט, פ״ד סה(2) 681, פס׳ 8 לפסק הדין של הנשיא גרוניס (23.5.2012); קלמנט הפער בין שוויו הנחזה, לעיל ה״ש 28, בעמ׳ 26; ראו פסקי דין נוספים בהם בית המשפט פעל באותו האופן: עניין בנק הפועלים, לעיל ה״ש 32, בפס׳ 45 לפסק הדין של השופט בורנשטין; עניין אביעד, לעיל ה״ש 15, בפס׳ 3 לפסק הדין של השופטת דודקביץ.

[45] קלמנט הפער בין שוויו הנחזה, שם, בעמ׳ 25.

[46] ס׳ 1 לחוק תובענות ייצוגיות; איסי רוזן-צבי ״פרוצדורה ומהות: חשיבה מחודשת על קטגוריות ישנות״ משפט חברה ותרבות 45, 74, 89 (2014): כפי שמציע המאמר לכללי סדר הדין השלכות רבות על עולם המשפט. כאמור, הפרוצדורה אינה שפחתו של הדין המהותי, גם אם אין לה קיום עצמאי בלעדיו היא שוות ערך בעיצוב הזכויות המהותיות בהתאם למטרות ולערכים של השיטה המשפטית כולה.

[47] ס׳ 19(ב)(1) ו-20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.