ככלל, הדין והפסיקה בישראל מציבים חסמים משמעותיים בפני אכיפת תניות בוררות בחוזים אחידים. תניות אלו עשויות להיחשב מקפחות מכוח חזקות הקיפוח הקבועות בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982.[1] בנוסף לכך, גם כאשר התניה אינה נפסלת מכוח דיני החוזים האחידים, בתי המשפט נוטים לראות בעצם קיומה של תובענה ייצוגית "טעם מיוחד" שלא לעכב את בירור ההליך מחמת תניית בוררות, מתוך חשש כי אכיפתה תסכל בפועל את מימוש הזכות לגישה לערכאות ואת תכליותיו הציבוריות של מוסד התובענה הייצוגית.[2] בנייר עמדה זה אציע

בהליך הייצוגי, בקשת אישור התובענה הפכה זה מכבר להליך בפני עצמו, והלכה למעשה מביאה למצב בו התובענה הייצוגית מחולקת לשני הליכים.[1] מטרתו של שלב אישור הבקשה היא סינון תובענות לא ראויות, על מנת להקטין עלויות ואת הסיכונים הכרוכים בהליך מלא לצדדים ולמערכת, ולצמצם את ההשפעה המצננת של ההליך המשפטי על פעילויות שיש להן תועלת חברתית.[2] אולם, סינון בשלב זה טומן בחובו גם סכנות, מאחר והוא יכול לשמש משיבים (להלן: נתבעים) הן בכלים הגנתיים לגיטימיים והן כאסטרטגיה להכביד על ניהול ההליך.[3] כ

חובת ציון שווי התביעה בהגשת הבקשה לאישור נתפסת כנתון טכני. אמנם, מקורה של דרישה זו בתכלית פרוצדורלית מסורתית שעניינה בתביעה האזרחית הרגילה. אולם, בהליך הייצוגי היא מעוררת מתח מובנה, שכן בשונה מתביעה רגילה, השווי האמיתי מתברר רק בדיעבד. בימים אלו, תיקון 16 לחוק תובענות ייצוגיות המונח בפני הכנסת מציע לצמצם דרישה זו.[1] בנייר עמדה זה, אבחן את התיקון המוצע והשלכותיו,[2] את המנגנונים הקיימים בחוק תובענות ייצוגיות (להלן: החוק),[3] את השיטה הנוהגת בבתי המשפט ואציע חשיבה מחודשת. אטען

רועי שפירא עד כמה מנגנון התביעה הנגזרת מצליח להבטיח אכיפה אפקטיבית של דיני החברות? ואם המנגנון אינו מועיל דיו, באילו צעדים ניתן לנקוט כדי לשפרו? אלו השאלות שבהן מאמרי החדש (צפוי להתפרסם בכרך מיוחד של "משפט, חברה ותרבות" לרגל עשרים וחמש שנה לחוק החברות) עוסק. לפחות עד לאחרונה, התשובה לשאלה עד כמה אפקטיבי מנגנון התביעה הנגזרת בישראל הייתה ברורה: מעט מדי. בעשור החולף רוב התיקים הגדולים של תביעה נגזרת בארץ עקבו אחרי דפוס מובהק: בעל מניות מהציבור מגיש בקשה לגילוי מסמכים מקדים, ב

ההליך הייצוגי מתאפיין לא פעם במורכבות הנובעת מהשונות האפשרית בין חברי הקבוצה, בפן המהותי של גובה הנזק או בפן הדיוני של עצם זכאות חברי הקבוצה השונים לסעד.[1] בשלב אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט לבחון האם התובענה הייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת" להכרעה במחלוקת לפי סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.[2] במסגרת זו יש לבדוק, בין היתר, האם מתעורר קושי לנהל את בירור התיק בשל אותה שונות.[3] בעקבות פסק הדין בעניין ע"א 7622/22 קשתן נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (נבו 15.2.2026)

בעבודה זו אבחן את יחסי הגומלין בין התובענה הייצוגית לבין ההליך הפלילי המתנהל בגין אותה התנהגות, מנקודת מבט של תכליות ההליכים. כמו כן, אציע כיצד לדעתי על בית המשפט לכייל את הסנקציות בין ההליכים כך שסכומן הכולל ישקף הרתעה ראויה, תוך שמירה על איזון בין התכליות המהותיות והדיוניות. כמו כן, יובהר מראש כי הכיול המוצע בעבודה זו נוגע לרכיב ההרתעתי-עונשי של ההליכים בלבד, וכי לעיתוי ההכרעה בכל אחד מההליכים עשויה להיות משמעות מהותית לשאלת הכיול, כפי שיפורט להלן. ראשית, אציג את תכליות שני

במשפט הישראלי, ההסתייעות במגשר לסיום סכסוכים משפטיים מחוץ לכותלי בית המשפט מהווה מגמה רווחת.[1] פרקטיקה זו רלוונטית במיוחד להליך הייצוגי, על מורכבותו ואורכו. נייר עמדה זה בוחן את המשמעויות הנורמטיביות של הסתמכות בתי המשפט על המלצת המגשר בגדר אישור פשרות בתובענות ייצוגיות. אטען שמגמה זו, שלמעשה מעבירה את פונקציית הפיקוח הציבורית לידי גורמים פרטיים, מייצרת התנגשות אפשרית עם תכליות ההליך: היעילות באה על חשבון הגנה על חברי הקבוצה הנעדרים, פיקוח על הסדרי פשרה, הרתעה ואכיפה ציבורית

חוק תובענות ייצוגיות[1] (להלן: "החוק") מאפשר הגשתן של תובענות ייצוגיות בידי ארגונים או עמותות, בתנאים מסוימים[2]. למרות החששות המצויים בשימושם של גופים אלו כתובעים מייצגים[3], ניכרת בפסיקה גישה הקוראת לא להקשות עליהם יתר על המידה בדרכם להגיש תובענות[4]. עם זאת, לאחרונה קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה, לפיה ככלל אין לאפשר ייצוג גופים מוסדיים[5] בתובענות ייצוגיות על ידי עמותות[6]. המשמעות האופרטיבית של הלכה זו, היא שאי-הגשת תביעה על ידי גופים מוסדיים, תמנע מהעניין להתברר במסגרת